הי ילד. אתה בטח לא יודע את זה אבל כבר הרבה זמן שאני רוצה
לעשות מן פגישת מחזור כזאת, לפגוש שוב את כל החבר'ה. אני חושבת
עליכם המון. אני מתגעגעת אליכם נורא וחסרה אתכם כל הזמן.
מסתכלת באלבום עם התמונות מהשנה שלי איתכם שוב ושוב. אתה יודע
שיש לי רק שתי תמונות שלך? וגם הן צולמו כשאתה בתוכן בהיסח
הדעת ולא מתוך כוונה. אני יודעת שלא ממש היינו קרובים. אני
זוכרת שהייתי יושבת עד השעות הקטנות של הלילה עם חבר'ה אחרים.
מדברים, צוחקים, עושים שטויות. איתך זה היה שונה, אתה היית
שונה. לא היית התוצר הרגיל של תבנית החינוך הקיבוצי. אף פעם לא
לגמרי היית חלק מהקבוצה, מהמוסד. אם מבחירה או מחוסר ברירה,
לזה כבר לא תהיה לי תשובה.
מצד שני זה לא שהיית ילד בודד. ממש לא. היו לך את החברים שלך,
גם הם, כמוך, לא נוצקו מאותה תבנית אחידה קיבוצית. אז לא ידעתי
להעריך את היכולת שלכם לעמוד על זכותכם להיות שונים, לצפצף על
"הנורמה" ולא להתיישר לפי סרגל הערכים המעוות של "מה יגידו".
הכל כך אופייני לחברה שבה גדלנו. הייתי צעירה מכדי לראות
ולהבין, שלא כולם נועדו להיות מדריכים בתנועה או רכזי ועדה
ושיחד עם זאת אין זה מרמז ולו במעט על המסוגלות או היכולות
שלהם.
היכולת וההבנה המופלאים שלך בעולם המחשבים והקולנוע, חוש
ההומור שאחרים מכנים מיוחד ואילו בעיניי הוא פשוט שילוב בריא
של ציניות, שנינות וחדות לשון. כשבאתי לשבת עם החבר'ה, כבר
יכולתי לראות אצלם את השינוי שלהם כלפיך. את הקבלה שלהם אותך,
כמו שאתה ואת האהבה שלהם אליך.
אני נפרדת ממך בצער גדול על שלא יצא לי להיפגש אתך עוד פעם על
מנת שאוכל להכיר אותך מזוויות נוספות.
יש רגעים בהם אני מרגישה כאילו אתה הילד שלי שאיבדתי. והדמעות
שזולגות מעיניי כל הזמן והגוש בגרון שלא מוכן לרדת. ילד שלי,
תשמור לי שם מקום לצידך, טוב?

נכתב לזיכרו של אור שחר ז"ל, שנהרג מפגיעת רסיס פצמ"ר בעת
פעילות מבצעית בלבנון ב- 04/08/2006.