הילדים כל כך תמימים, ואני יהיר ומושחת באהבה עצמית.
הילדים מושלמים, אבל אני פגום.
הילדים רוצים לשחק, ואני רוצה ללמוד.
הילדים רוצים עוד.
הילדים בהירים כמו השמים.
אני בוכה, אני בוכה, אני בוכה,
והילדים צוחקים,
הילדים צוחקים ואני לא מצליח להעלם.

הילדים רגועים, אבל אני מתרגז,
הילדים רצים,
ואני עוד לא נסדק,
הילדים שועטים ואני מוזר.
הילדים צועקים,
אני נחתך בשקט,
הילדים בועטים,
עוד  סימן כחול על השיער.
הילדים צוחקים,
והדמעות נשברו.
הילדים באים עם חרבות,
כולם ביחד, לחץ חברתי,
באים עלי, אני לא צועק,
נופל דרך המאורה האין סופית,
בין דפי שירה שנקרעים,
כה אדום שבי הופך צהוב,
והילדים  שמחים וממשכים,
גם אני הייתי רוצה להשתתף ברצח של עצמי,
זה כל כך נחמד,
אבל אני מבקש לתפוס לי מילים,
בין הגשם האין סופי כשאני כוס ניר,
הילדים רודפים אחרי בגשר,
אני כבר מרגיש את הסוף,
הילדים משחקים שוטרים וגנבים,
אני מדמם כמו בן אדם,
הילדים משחקים מלחמה,
אני מנסה לאסוף את עצמי,
הילדים משחקים בחבל,
ואני נשבר.
והילדים צוחקים.
מסיבה מצוינת.

אלוהים, רחם על הילדים.