New Stage - Go To Main Page

אלברט שבות
/
המתאוננים

תופעה: ישראלים רבים בעת המלחמה דורשים בשלום ובזכויות
שכנינו הפלשתינאים - זכויות שנרמסו ברגל גסה באמצעות מכונת
המלחמה הציונית. המאמר להלן מנתח את התופעה הזאת.





"ומה עם זכויות העם הפלשתינאי? מה עם זכויות האזרח שלהם?" -
תמיד שאלתי את השאלה הזאת, ולא... איני מדבר על תוכן השאלה,
אלא על הפיות שהיא יוצאת מהם; מי הם הפיות האלו? מי הם בעלי
הפיות האלו? באילו פנים הם נעוצים?

דווקא עכשיו, בעת המלחמה, עולה השאלה הזאת על גדותיה ופורצת
החוצה; דווקא עכשיו, בהפסקות הקצרות בצפון - בין מטח טילים אחד
למשנהו, אנו שומעים פה ושם קולות "אנושיים-שפויים" מהדהדים
בחוצותינו, המתעניינים בזכויות העם הפלשתיני, זכויות הנרמסות
ברגל גסה על ידי מכונת המלחמה של הכובש הישראלי.

הטון של האנשים האלה בדרך כלל רציני, הקול שלהם נתלה על גל
שקט, יציב, מיושב. התחושה השוררת כשהם מדברים איתך - כאילו זו
ההזדמנות האחרונה לשמוע את הקול הנורמלי בתוך סימפוניית
הטירוף; קונצרט הטירוף חייב להיפסק בזה הרגע!

נציגות טובה לאנשים האלה תימצא בכל פינה בארץ. בצבא, בעבודה,
בתקשורת במיוחד, בעיתונים, בצהובונים, בטלוויזיה, ברדיו
הממלכתי והמסחרי; בעולם האינטרנט ישנם אתרים מיוחדים לדעות
המיושבות האלו, כדוגמת אתר 'הגדה השמאלית'
(http://www.hagada.org.il); ישנם הוגי דעות הומניים המתמחים
בפן הזה, כגדעון ספירו, אורי אבנרי. קיימים כתבים מקצועיים
לכיסוי המחוז האנושי הזה, כדוגמת גדעון לוי מעיתון הארץ.

השאלה שתמיד העסיקה אותי, אינה מדברת על ה-למה, אלא על
ה-מדוע.
למה צריך להתעניין בזכויות העם הפלשתינאי? כי יש להתעניין
בזכויות העם הפלשתינאי. כי הם אנשים ובני אנשים עם זכויות,
כמונו, ממש כמונו.

אבל השאלה השאילתית שלי היא: מדוע? וגם: איך? ואפילו: מתי? מתי
פוקד האדם את הבית שלו, דואג לו וחס עליו, ומתי הוא פוקד את
הבית של השכנים, דואג לו וחס עליו?

אומרים, בזמן חורבן בית המקדש השני, כאשר הרעב הגיע לשיאו,
נשים בישלו עולליהן... אינני יודע אם זו שמועה או אמת, אך הדבר
בכל מקרה מעיד על סדר מסוים שגם בן האנוש מנוי עליו: קודם אני,
ואחר כך בני, אפילו בני בא אחריי... יש דבר שנקרא "הקרבה", ויש
דבר שנקרא "סדר": ההקרבה נותנת את הבכורה לבן, והסדר ממקם את
"עצמי" לפני בני; אולם מתי השכן שלי לוקח את הבכורה ואפילו
מבני ביתי? באילו תנאים הוא גורף את כל הקופה? אני מדבר על
מוסר ושואל אודות המוסר, וכך הייתי מנסח את שאלתי השאלתית:
באילו מצבים מוסריים יוצא האדם מגדרו ומביתו ונכנס אל בית
השכן? היינו, מתי מתעניין האדם דווקא במה שקורה אצל השכן,
דווקא בזכויותיו, ודווקא בשכן מתחרה - ולא הכי ידידותי?

למדתי במקרה היום בפרשת השבוע "בהעלותך", וסיימתי בנושא של
"המתאוננים". המדובר בקבוצת אנשים של דור המדבר, שהתגעגעו
פתאום לבשר שהיו אוכלים במצרים...

זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצרים, חנם; את הקשאים, ואת
האבטחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים...

במדבר, פרק י"א, פסוק ה'

האמת, כל הזמן חשבתי עם עצמי: וכי למה שלא יתלוננו ויתאוננו..?
הרי מדובר באנשים שהיו במדבר, בתנאי המדבר, ולבטח היה חסר להם
בשר ואוכל ובישולים... אז למה שלא יתלוננו! עד שהיום החלטתי
ללמוד את הנושא ולרדת לפרטיו, וכך בעזרת רש"י ועוד מספר מפרשים
הצלחתי לרדת לעומק הנושא ולהבין, שלמעשה המדובר באנשים עשירים
ומפונקים! לכולם היו עז וצאן ובקר ומספיק בשר עד להודעה
חדשה... ואם לא די בזאת, היה להם גם את ה-מן... מעין חומר
אורגני בצבע קריסטל שהיה נמצא בכל שעות היום בהישג יד, ורק היה
עליהם להושיט את היד ולקחת אותו. זה היה מין חומר גמיש,
רב-גיווני, שניתן לעשות ממנו כל מה שעולה בדמיון שלך...

ובכל זאת, ועם הבשר והמן והשפע, הם החליטו יום אחד לקום
ולהתלונן על מר גורלם...

ושוב, המדובר באנשים שבעים ועשירים של ממש, שלא חסר להם ביטחון
ולא בשר ולא אוכל...

החבר'ה השפויים האלה, שמייצגים אותם גדעון ספירו וגדעון לוי
ועוד מיני גדעונים, הזכירו לי את המתאוננים המפונקים שלא חסר
להם כלום: וגם גדעון לוי רוצה לבקש את זכויות הפלשתינאים
ורוצה להגן עליהם ולחון ולהתחנחן... משהו ביהודים האלה מבקש
להתנער מהמצב - לא משנה מה המצב.

וכל טוב ליהודים ולאנושות,
אלברט שבות (נכתב ב-4 ביוני, 2006)



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/5/07 19:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלברט שבות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה