קבענו לבליינד-דייט ורק תיאורים ווקאליים בטלפון רמזו על
הויז'ואל של הוירטואל.
  הגעתי למקום הפגישה הומה האדם ולא הצלחתי לזהותך... את
אפילו לא יודעת ממני שבטעות פניתי למישהי אחרת... מישהי שנראתה
מצוין... כמו מישהי שציפיתי לראות. החלטתי להתקשר בסלולרי
ולזהות היכן ואצל מי יצלצלו הפעמונים והופ... אותרת !!!
  כל- כך מצחיק היה לשוחח עמך בסלולרי במרחק צעדים ממך, כאשר
את נראית אך אינה רואה, וכך היו אלו הדקות היחידות בהן אפשר
היה לצפות ולאמוד את גופך ופנייך מבלי להיות נבוך מנעיצת
עיניים ומהיתפסות "על חם"...
  כל-כך דמית בגופך ובתסרוקתך למישהי חשובה מעברי עד כדי
שלרגע נחסרה פעימה מלבי וחשבתי שמא עלתה ההיא מן האוב. התעשתי
מיד והבנתי שכיום "ההיא" איננה צעירה ויפה כמוך, פשוט הטבע עשה
את שלו.
  רק משנסתיימה משימת הסקירה הראשונית, פניתי אלייך ואמרתי:
" זה אני"
  ואת, כמה צחקת... כמה את יפה שאת צוחקת וטורי שינייך הלבנות
בוהקות אלי כתחליף לעינייך שהיו מוסתרות במשקפי שמש.
  החלטנו שהמון האדם לא ישרת את האינטרסים המשותפים, אך מאידך
גם לבית מלון או צימר לא בשלנו. וכך הגענו למסעדת חוף פסטורלית
באמצע שומקום, ולא היה קשה להתמזג עם הטבע... את היית חלק
ממנו!
  משירדנו אל החוף, קיבלה אותנו עדת כלבים חרמנים אשר דלקה
בעקבות כלבה מיוחמת וככה ב"שושו" הרהרתי לעצמי שהלוואי וגם את
כבר היית מיוחמת עליי כך. אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד...
  אינני רומז, חלילה, שלא היה מתח מיני באוויר, להפך! - לא
מצאתי לעצמי שום פוזה נוחה ובוודאי היבחנת בכך.
  ואת תפסת לך פוזה רגועה, נשענת על מסעד הספסל אחורה, תוך
הבלטת שדייך אשר היו כלואות בתוך "ווסט" ארגמן אותו לבשת...
זוכר איך השמש קפחה על ראשינו ומחום יתר היית מחויבת לעצמך
להסירו ואז לפתע פרצו להן השדיים היפיפיים קדימה והציגו עצמם
בגודל הטבעי... וואאוו, כמה זה חירמן.
  זוכר איך ניסית לפזר המבוכה והפניית אותי להסיר מבטי ממך
ולהתרשם מיופיו של הטבע. פתאום ראית סרטנים מתרוצצים על החוף
במין ריקוד תאווה משגע ובטרם סיימו ריקודם כבר הבחנת בעוף קטן
בלתי מזוהה החג מעל פני הגלים הסמוכים לחוף ולפתע צולל אל המים
בניסיון לצוד דג, אלא שהעוף הנחמד שלנו לא ניראה יותר מעל פני
המים וסברנו כי טבע.
  זוכר שאז הגיע המלצר עם המגש ונשא ארוחת בוקר ישראלית ועוד
לא ידע באיזו פינת ישיבה נבחר.
מצאנו, התיישבנו, טרפנו סלט ירקות חתוך וקצוץ וחביתות דלישס
כאשר לפתע עדת הכלבים "המשוגעים"  והחמודים סביבנו וביקשו
להיות שותפים בארוחה...
  כאן הסתיימו הגורמים שהסיחו את הדעת מעצמנו, מ"אנחנו"
ופתאום מבטינו נפגשו במין תחושה עזה נפעמת בחזה, ואנו יודעים
שזה יוביל אל המעשה שבאותו היום כבר "פאסה" כי השעון מורה...
  פתאום האווירה הנינוחה מתחלפת בהתארגנות לתזוזה... הצלבת
מבטים אחרונה, לחיצות ידיים, חיבוק חברי, חיוך אחרון... את
עולה לרכבך ונעלמת באופק...

  ואתך כל השאלות והתשובות גם יחדיו לקראת הבאות.

1/11/01 ©