הוא צעק עליי "שניצל אחד!!! שניצל! זה מה שאתה!"
בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה, בכל זאת הייתי בן שמונה והוא
תמיד היה הגדול והבין בבנות ובמכוניות ובמכשירי חשמל ובספורט.
אז בכל מקרה נטיתי לקבל כמובן מאליו כל דבר שהוא אומר עוד לפני
שהוא סיים את המשפט.
הוא לא היה כזה תלמיד מבריק אבל הוא עלה מכיתה לכיתה בלי
להתאמץ יותר מדי ואת זה אי אפשר להגיד עליי, ואם תשאלו את
ההורים שלי לא חשוב כמה הילד מתאמץ אלא מה הוא משיג בסוף, ולכן
לא קיבלתי הערכה מסוימת על השעות שהייתי מבלה בחדר ולומד בזמן
שהוא משיג עוד חברה ועוד מדליה. בערך חצי שנה אחרי הקביעה
הראשונית שאני שניצל הוא הושיב אותי לשיחה והסביר לי, ג'ינג'י
עם נמשים, שאני סוג של טעות גנטית ושאמא אכלה הרבה שניצלים
בזמן ההיריון ולכן יצאתי כתום עם פירורי לחם על הפנים. בהתחלה
הייתי סקפטי, למרות שעוד לא ידעתי ממש מה פירוש המילה סקפטי.
אפשר לומר אולי, שחשבתי שהוא מורח אותי. כן, זה יהיה מדויק
יותר. בכל אופן עם הזמן התאוריה התבססה, וגם חברים שלו שכנעו
אותי בהתלהבות שאח שלי אומר אמת ואפילו  פברקו איזה משהו מודפס
בנושא.
יהיה אפשר לומר בכלליות שהייתה לי ילדות מאושרת, אבל תמיד
נשאתי עול בלבי - אני חצי בן אדם וחצי שניצל.
לפעמים כשראיתי סרטים כמו ספיידרמן איש העכביש חשבתי שגם אני
יכולתי להיות סוג של גיבור על ולהציל את העולם ואת הבחורה -
איש השניצל. שניצלמן?
היום אני בן שש עשרה וחצי, אח שלי סיים צבא ולפני כמה זמן
הבנתי שהוא כנראה עבד עליי. זה נשמע מגוחך אבל תחושת השניצלות
לא עוזבת אותי. נסו להסביר לבנאדם שגדל שמונה שנים בידיעה שהוא
שניצל שעבדו עליו?
הרגשתי כמו ילד שמגלה שהוא מאומץ.
אם הייתי יכול להסביר לאחי את הנזק הנפשי והחברתי שהוא עשה לי,
הוא בוודאי היה מתחרט על כל הבדיחה. יש גבול לכל תעלול, וגם
האיש הכי מצחיק ומוערץ ע"י חבריו לא שווה כלום כשהוא לא יודע
מתי לשים סוף לבדיחה, כשהצד השני לא צוחק.
אני לא מצליח להירגע.
ובשניצלים אני עדיין לא נוגע.