זה תמיד צהריים. בסרטים. אבל כשהטוב הרע והמכוער שבי נפגשים זה
קורה באפילה, ערפל קרב מכוון, ככה שאני יכול רק לנחש מי זה מי.
העניין הוא שאולי אני בכלל לא רוצה לדעת, כי קלינט איסטווד
התעכב בהוליווד ואני נותרתי עם שחקני משנה דרג ג'. אין תסריט,
אין בימוי, מה שנקרא - כאוס יצירתי. אבל מה הוא יוצר, תמיד
שאלתי את עצמי בסתר. ותמיד מתקיים מאזן אימה, כי כשאחד מתחזק
גם השני מתחזק, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה, לפעמים לכיעור.
אם היה אפשר להעמיד אותם במשולש, אקדח ביד, רצח בעיניים,
ולפתור הכל בבת-אחת, אפילו שלמכוער יהיה אקדח טעון, אז הייתי
מכוון את השעון ל 11:59 ומחכה. המנצח זוכה בשלל. כי זה לא
הסופיות המוחלטת של ניצחון הרוע שמפחידה אותי, אלא דוקא חוסר
ההכרעה הזה, העמידה במשולש ונעיצת העיניים המתמשכת.

הכל בזמננו זז מהר, בלי לעצור, בלי לחכות, אין כבר סצינות
נעיצת עיניים שנמשכות חמש דקות, ורק אני תקוע בטכניקולור.

אצלי, הם לא יורים. אקדחים זה מזמן לא פוליטיקלי קורקט, אפילו
ביני לבין עצמי. אצלי, הם דיפלומטים אמיתיים, מדברים. אין לכם
מקום פה, אומר הטוב בחיוך חסר בטחון, זה האגו שלך שזולל את כל
המקום, מחזיר לו הרע, והמכוער שותק, רק מביט בעיניים מצומצמות,
כרוצה להגיד - אתה יודע טוב מאוד שאתה לא שייך לפה, והוא לא
שוכח לפזול מעט גם אל הרע.
תראו כמה משמעות אני מביא, אומר הטוב בלהט ומביא שטף דוגמאות,
אבל הרע רק מגחך את הגיחוך המרושע שלו ואומר, זה לא המעשים זה
מה שבאופי, בנשמה, וכל מה שאתה זה זיוף אחד גדול, שכנוע עצמי
בלא קיים, ורק המכוער לא אומר כלום ומגחך קלות, כי הוא יודע
שבעניינים של הנשמה הוא תמיד יינצח.
הטוב לא מוותר בקלות, אני המשפחה והחברים והחברות, הוא אומר,
אני רומנטיקה ואני שירה ואני חיים, ולאן כל זה מוביל, שואל
הרע, החברות לא החזיקו והמשפחה רחוקה, והחברים הם נסיבות, הוא
אומר בקול מוכיח, הרומנטיקה ישנה והשירה נשכחה והחיים בהמתנה,
המתנה למה אף אחד לא יודע, וכל מה שאתה זה זיוף, והמכוער שותק
כי כשלונות הטוב מזינים את כיעורו והוא מתחיל כבר לחשוב על
היום שאחרי, אחרי שהטוב יובס.
אבל הטוב מפתיע אפילו את עצמו ואומר, אני נוסטלגיה ואני רחמים
ואני תמימות, אני עזרה וחמלה ועצב ובושה, וניתן לראות זיעה
מבצבצת על מצחם של הרע והמכוער, אך סוף סוף פותח המכוער את פיו
ואומר, כשנותרים רק עם נוסטלגיה היא הופכת למרירות, והרע אומר,
רחמים הופכים לשנאה, ותמימות מנוצלת, מוסיף המכוער, עזרה הופכת
לנשק וחמלה לרחמים, מחרה אחריו הרע, כשעצב ובושה מתמזגים הם
מובילים אליי, מסיים המכוער.
הטוב פותח את פיו, אך המילים נתקעות לו בגרון, רק דבר אחרון
נשאר לו והוא צועק בייאוש, אני אהבה, א-ה-ב-ה ואני דמעות ואני
שלמות, וגם אם זה תמיד מגיע במינונים קטנים אני שם ואני אמיתי
ולא תוכלו לקחת זאת ממני.
הרע והמכוער מחליפים מבטים ואז נועצים מבטי משטמה בטוב. לבסוף
הרע מדבר, אתה אמיתי, אבל גם אני, אתה אהבה ואני שנאה, אתה
דמעות ואני אדישות, אתה שלמות ואני הרס, ואולי לא הובסת בקרב,
אבל המלחמה ארוכה ולמרות שאני אחד ואתה אחד, אתה בנחיתות
מספרית, ואז הוא פוסע אל תוך האפילה. עכשיו רק הטוב והמכוער
נשארו, ואפילו שהמכוער אף פעם לא מבליט את עצמו, הוא החלק
שהטוב מפחד ממנו יותר מכל, והמכוער מתחיל לדבר בנימה השלווה
והארסית שלו, אתה כל כך יפה, הוא אומר, וכל כך חלש, תפקידי
לדעת את חולשותיך ואני יודע עד כמה רפה אתה, אתה אולי מסמל
בטחון עצמי, אבל אתה לא בטוח בעצמך, אתה אולי אהבה ודמעות
ושלמות, והמכוער פולט נחירת בוז, אבל אתה גם פוחד מהם וזה אני
שמפיץ בך את הפחד, ולכן לעולם לא תוכל לאמץ אותם כל עוד אני
בסביבה, הקיום שלי בפני עצמו הוא ההפסד שלך והבושה שלך והפחד
שלך, ולא משנה כמה תבעט ותצרח ותתנגד אני תמיד אהיה פה ואמשוך
אותך לתהומות שאול, אז למה שלא תעשה לכולנו טובה ותתנדף,
המכוער ממשיך לנעוץ את מבטו עוד כמה שניות אחרי תום דבריו, רק
כדי לראות איך הטוב מתכווץ, ואז מפנה את גבו ונעלם אל החשיכה.

במעגל האור רק הטוב נשאר, מהורהר עם עצמו, ולפתע הוא מרגיש
מאוד בודד.