אהבתי הסודית לליאור שליין 3 / טלילה שיין

באחד מימות הקיץ הלוהטים, אלה שנמדדים בהם לפחות 43 מעלות בצל,
גנחה אלי שושי, חתולתי הנאמנה אך הפדלאה, במחאה ערפילית.
על אף שידעתי כי הגיע הזמן לחדש את הפדיקור והמניקור הוורדרד
לטלפיה, ניסיתי לדחות את הקץ. אחרי הכל, כל כך חם בחוץ, אינני
ששה לצאת מהבית והדבר היחידי שמצנן את מוחי הקודח משממון
האבטלה היא המחשבה על אהובי הסודי, ליאור שליין, תוך כדי בהייה
בסדרת תמונותיו שהואלתי להוריד מהרשת (מהאתר של יאיר לפיד, אם
אתם מתעקשים לדעת).
שושי ייללה בטרוניה, תוך דפדוף מאסיבי בירחון 'חתולים בצמרת',
ממנה הבנתי ששוב שורבב שמה למדור הרכילות של המגזין בקישור
בוטה עד לכדי פורנוגרפיה לחתול השחור-לבן מלמטה.
שמפה הלבן זע באי נוחות מתמדת, תוך סינון קללות עסיסיות, עד
אשר פנתה אלי בצווחה - "אולי תרימי את הראש מהמסך? אני כאן
מאבדת את שנות החתול היפות ביותר שלי בעודך שוגה בחלומות
באספמיה על הכתום-כתום שלא שם עליך קצוץ..."
"מה את רוצה מחיי?" שחתי אליה, "את לא רואה שחיי הצטמצמו
לבהייה מתמדת למסך ה-17 אינטש השטוח שלי?"
"אני רוצה שתרימי טלפון לכספית ותקבעי לי תור." נבחה בחתולית
מדוברת הפולנייה הקטנה.
כספית, רק כדי לסבר את האוזן, הנה חברתי, ספרית הכלבים
המקומית, העונה לשם כספית דינמיט, אשר רכשה לה מוניטין מופלא
ברחבי הארץ כמעצבת שיער לכלבים. כמובן שחתולים מוקצים אצלה
מחמת מיאוס ושושי לא חלמה מעולם לבקר במספרתה המעוצבת "קצוץ",
אבל מיום שכספית סידרה לה בטעות ציפורניים כולל טיפול קומפלט,
כולל מסאג', כולל חשפנות, כולל פוליש, כולל הברקה של הסיכה
הוורודה (של מיכל נגרין) כולל לקה וורודה (השמורה בדר"כ לכלבי
תערוכות בלבד) - מאז רק כספית מורשית לטפל בציפורניה הענוגות
של שושי.
העניין הוא שכספית כל כך מבוקשת, ובקיץ בכלל יש לה לחץ נוראי
בעבודה (כל הכלבים בלחץ ספיחס) - כך שלקבוע תור מהיום להיום,
זה כמעט בלתי אפשרי. אני מתקשרת לכספית. "אם את רוצה תבואי
עכשיו, בדיוק התבטל לי איזה פודל כתום..." מסבירה הכספית מעברו
השני של הקו ואני חשה את מד העצבים שלה מאיים להתפוצץ.
כעבור עשר דקות אנחנו אצלה. שושי מתלוננת על החום ומסבירה
לכספית שטילטלתי כל הדרך את הכלוב בכוונה: "היא מנסה להתנקם בי
על זה שהוצאתי אותה מהמסך עליו מופיעה תמונתו של אהובה..."
"את עדיין מאוהבת בשליין הזה?" שחה כספית ונימה של רחמים עלתה
בקולה, "תגידי, הוא לא הסתפר אצלי פעם?" היא מעיפה מבט בתמונתו
המיוזעת שטרחתי להוציא מחלקו העליון של הקומבניזון הוורוד
שאיתו יצאתי מהבית. "אני כמעט משוכנעת שהמספריים שלי עברו על
רעמת התלתלים הזאת, מרקם ג'ינג'י כזה לא שוכחים כל כך מהר."
אני מסבירה לכספית, העוסקת במלאכת הקודש (פדיקור-מניקור
לשושי),  ששליין מן הסתם לא ביקר באף מספרה בשנה האחרונה. "חוץ
מזה," אני מבהירה למען הסר ספק, "הוא לא צריך שום פריזורה, הכל
גדל אצלו טבעי ויפה. הכל כולל הכל...."
כספית ושושי החלו בשיחת וועידה עם פיקולו וטריומף, האסיסטנטיות
הפודליות הצמודות של כספית. הרגשתי מנותקת.
ליקקתי ארטיק משמש ודימיתי את שליין יקירי פוסע בנעלי ספורט
מיוזעות, ג'ינס מהוהה (מידה 46) וטי שירט מרוטה (שהייתי בכיף
מתחלפת איתה בהתלטפות על גופו הענוג) - אלי, או לפחות אל
המספרה... תלתליו הכתומים עפים ברוח החופשית וכל כולו זועק
אלי... כתום-כתום...
התעוררתי מחלום בהקיץ לשמע זעקת שבר נוראה מצד שושי: "טיפשה!
שברת לי ציפורן! חכי תראי מה שאכתוב עליך בחודש הבא במגזין
'חתולים בצמרת', אף חתול לא ייכנס לכאן לעולם. טלילה, קחי אותי
מכן ומייד!"
התנצלתי עמוקות בפני הכספית שהנפה את מספרי המחץ הענקיים
והמושחזים כתער לעברה של שושי...
"נתראה בחודש הבא?" חרחרה בזעם הדינמיט לעבר הפנתרה המופרעת
שלי, "ואותך," המשיכה, "נקווה שלא לראות באבארבנל בזמן הקרוב
אם תמשיכי עם אובססיית השליין שלך..."