הם ישבו במעגל שרו דיברו וכן גם קצת צחקו.
היא ישבה איתם, אבל היא לא היתה שם. היא לא צחקה. היא שרה רק
עם השפתיים.
מה אני עושה פה, היא חשבה.
והיא ידעה שהיא לא שייכת לשם. רצתה לקום וללכת אבל לא רצתה
לפגוע בהם. אז היא נשארה לשבת. עד שמורן הגיעה. זה היה תירוץ
מעולה בשבילה לקום וללכת להסתובב באזור עם מורן.

כי הם לא הכירו את מורן. כשהיא טיילה עם מורן כל בן אדם שני
שהיא ראתה ניגש אל מורן ודיבר איתה כאילו הם כבר מכירים, ואחר-
כך הסתבר לה שהם באמת מכירים. בבת אחת היא ראתה כמה אנשים מורן
מכירה. מורן נראתה לה דיי מאושרת. עד שהיא ראתה דמעה קטנה
מבצבצת מעינה של מורן. היא לא הבינה מה קרה לחברתה טובה פתאום.
וכששאלה, התשובה היתה מפתיעה.
היא הבינה שהרבה אנשים שמכירים אותך זה לא בהכרח טוב. היא
הבינה שכל החברות הזאת מזוייפת. עוד מעט, זאת היתה מילת המפתח
שלהם.
עוד מעט אני אטלפן, עוד מעט אני אכתוב. או מחר. תמיד הכל נדחה
אצלם למחר.
מורן נראתה כבר ממש על סף בכי רציני והיא לא ידעה איך לנחם
אותה. כל השנים האלו חברתה הטובה היתה ממש בודדה, מסתבר.
ולמרות כל תירוצי האין לי זמן שמורן היתה אומרת לה תמיד כשהיא
רצתה לצאת איתה או משהו, היו סתם.
היא לא ידעה איך להגיב על זה. היא תמיד הצטערה על זה שאין לה
הרבה חברים. לה לא אמרו עוד מעט אף פעם. חיי החברה שלה היו
פעילים דווקא והיא לא הכירה את המושג שיגרה. כל יום משהו אחר
אחרי בית- הספר. בעצם, בית- הספר היה השיגרה היחידה שהיא
הכירה, אבל גם זו לא היתה ממש שיגרה. לכן היא הופתעה כשמורן
סיפרה לה שרוב הזמן היא יושבת בבית.
לא הבינה למה מורן תמיד אומרת שאין לה זמן. עכשיו מסתבר, זה
היה סתם תירוץ.
אז היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות, ופשוט הלכה משם, כשהיא לא
יודעת אם היא תמשיך לדבר עם מורן או לא.