זמני הגיע, פריחתי ואורי היו מוכנים לכול: הירח היה מלא ואור
בהיר מילא את גן השיש, ואני כאשר השער בין עולם המתים לחיים
נפער
חוגגת! אורי ופריחתי הגיעה:

לבושה הייתי בגלימת קטיפה לבנה ועדינה כלכך שיכולך להעבירה דרך
קוף של מחט, תכשיטי הכסף שלי זרחו באור יקרות כשהירח הגיע
לשיאו בשמי היום וידעתי שזהו החופש, וכל כלי שהוברקו לשלמות
חיכו כאילו בציפיה למעשה העתיק שנעשה שנים לפני כן:

העץ סימן את המקום. עץ טקסוס רחב נוף ורייחני ואף נדיר
בשלמותו.
מושלם מידי אמרתי לעצמי ובהיתי בו וחשבתי שבטח בני האנוש
הרגילים היו משגיחים בכך, אך פסלתי את המחשבה בכך שבני האנוש
לא יכולים להעריך את היופי של העץ כמוני, וברקי הזהב שנשתלשו
היו פירותיו המרים לא פיתו אותם כלל.

הוצאתי את הכלי מבין מחצלותי, תיק קטן שחור ומצוייץ בעל
רישומים
עדינים של ריקמה לצורת סמל מאגי של הצלחה והוצאתי ממנו את
הגביע
שהיה מעוטר בפיתוחי כסף עדינים מלאתי את תוכנו בנוזל הכחלכל
שמילא מבחנה מלאה באבני חן. ושפכתי אותו על השער.

בתחילה לא קרה דבר, הכול נשאר סמוי ושקט. אחר קח גיץ מוזר של
חושך מילא את המקום, כמו זיק של כלום פשוט יצר אש של חושך בליל
הירח הבהיר, יצר ששער גבוה ורחב.

" שלום" אמרתי בכול מתקתק לכול יושבי הגן, והוספתי " אחזור עם
שחר".