בדרך הביתה מבית המרקחת היא רואה אותו יושב מאחורי הדלפק בחנות
של אחותו. מהססת לרגע ומחליטה להיכנס. "היי, מה נשמע?" מותחת
אליו פנים אפורות.
הוא מביט בה באדישות ואומר דבר. בטלוויזיה כמה אנשים בבגדים
צבעוניים וזיעה מרוגשת משחקים כדורגל. "רואה את המונדיאל?"
"כן" הוא עונה לה מבלי להזיז את מבטו.
"מי משחק היום?"
"יפן נגד קוריאה"
האדישות הזאת דוקרת בה, והחיוך שרקמה על שפתיה בכוחות רבים
מאבד מחוזקו. "אתה יודע שכדורגל לא באמת מעניין אותי... אני
סתם מנסה לפתח שיחה"
הוא מסתכל עליה. בעצב רב היא מבחינה שגלגלי העיניים שלו יבשים
לקראתה. היא לובשת גופיה לבנה עם נקודות שחורות, שלפתע היא
מרגישה שלא מחמיאה לה בכלל.
"חפיף?"
"כן, זה..." היא מובכת לפתע. "זה חומר נגד כינים, קניתי עכשיו
בסופרפארם". הקופסה האדומה בולטת כל כך בתוך השקית והיא מוסיפה
"אמא שלי ביקשה ממני לקנות. כנראה בשביל אח שלי והכל".
"אהא". העיניים שלו עוקבות כבר כמה שניות אחרי נקודה קטנה
ושחורה שזוחלת לה בצידי הצוואר. היא מיישרת את חולצתה.
"אז איך בבית ספר?"
"נגמר, אתה יודע... האמת שטוב לי עם החופש הזה"
"חפיף" הוא אומר ומחזיר מבטו לכדורגל.
"טוב, אני הולכת" היא אומרת וקולה נמוך מכדי שישמע שישבר.
"נדבר כבר"
"נדבר"


בלילה הוא חולם שהם שוכבים.
הם בשדה, הוא שרוע על האדמה והיא יושבת עליו. זה לילה חשוך
ולח, החול מתערבב בשערו, בין אצבעות רגליו, זיעתה ניגרת עליו.
שדיה מתחככים בו, חסרי צורה, פניה עטורות חטטים. היא מחייכת
אליו, פורעת את שערה ומנשקת אותו. הוא מרגיש את שפתיה שלופתות
את פניו, את לשונה המחוספסת החופרת בפיו, רגליים קטנות שמטפסות
על גופו. היא מתרוממת והוא פוקח את עיניו. באישוניו המסומאים
משתקפים קווי דמותה השחורה: גופה המעורטל מולו, שערה הפרוע,
הנקודות השחורות שעל חולצתה. מבטו מעורפל והן רוקדות מול
עיניו. בשניות ספורות הן מתרוקנות ממנה ועטות על גופו.
כינים. שחורות, קטנות, גדולות, מטפסות עליו. הם ממלאות את
ידיו, את רגליו, את חזהו החשוף. הוא מרגיש אותן מסתבכות בשערו,
עולות על עצמות הצוואר, מטפסות על פניו.
הוא מביט בה מבועת. היא צוחקת. הכינים מהלכות על פניו, נכנסות
אל אוזניו, אל נחיריו, אל פיו הפעור. הן חודרות אל גופו -
מטיילות על הלשון, גולשות בגרונו, ממלאות את קיבתו.
היא מביטה בו ברוך. עיניה כזוג נקודות שחורות לא פוסקות מלהביט
בו. כינים ממשיכות לרדת מראשה והן ממלאות את גופו.
היא יורדת ממנו ונשכבת לצידו, מניחה ראשה על חזהו. תלתליה
מסתבכים בשיער גופו.
"אתה יודע שאני באמת אוהבת אותך?"
הכינים ממלאות את חזהו, משתכשכות במחשבותיו, חודרות אל ליבו.
הוא מנסה להגיב אך גופו מהנהן דבר.
"לא נורא" היא אומרת וטומנת פניה בצווארו. "יעבור. חפיף"