יום אחד,
אנחנו ניפגש באמצע הרחוב.
זה יקרה בשעה יפה כזו כמו חמש או שבע,
באחר צהריים של יום רגיל.
אני אראה עייפה ואתה תחייך אליי חיוך של אתמול [כי יהיה בו
הרבה המלט, וקלפים ושיחות ארוכות. ויהיה בו אותי].
אתה תחבק אותי ותשאל מה שלומי,
אני אגיד שבסדר,
ואתקע מבט הרה משמעות באדמה,
כאילו שאתה לא באמת שם.
אתה תעביר יד חפוזה על הכתף שלי ותגיד לי לא להגזים עם הבסדר
הזה [כי רק לך מותר להגזים].
אתה תגיד שאתה ממהר, אבל נמצא את עצמנו עושים סיבובים ארוכים
סביב עצמנו ושותים משהו זול, סתם בשביל להרגיש איך זה-כשאפשר
לשתות משהו בלי לדאוג למחר.
תדבר אליי מילים ריקות בזמן שנעבור ליד זכרונות ישנים, ואני
אנסה לדוג עצב מהחלקים העמוקים שבך.
אתה תצחק מהבדיחות של עצמך ותספר לי שטוב לך, אפילו שאני כבר
לא שם.
אני אדע שזו האמת, ואשנא אותך.
ואז,
אתה תסתכל על השעון ותגיד שכבר באמת מאוחר מדיי, ושאתה חייב
לעזוב אותי.
תושיט אליי שתי ידיים אדישות ואני אקום באיטיות ואנער מעליי את
הלכלוך של פעם במבט כועס,
ואז תצחק צחוק טיפשי ותחייך חיוך ריק [לא אחד של אתמול, אלא
סתם אחד כזה],
ותקרא לי נאיבית, או משונה,
או כל דבר אחר שלא צריך להיות אני בשביל לשמוע אותו.
[אני אף פעם לא אהיה מספיק מיוחדת בשבילך].
אתה תנשק אותי בשביל לגמור עם זה יותר מהר,
ותשאיר אותי ללכת לאיבוד בלילה הזה,שבו שכחת אותי
לנצח.

להנרי השלישי,
ולימים עברו.