בשעת אחר הצהריים המאוחרת, קצת לפני שיצאתי להליכה המהירה
היומית עם אסתר, אימי, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, (עצם
העובדה שהצליחה להישאר עד היום בחיים עם בת כמוני - היא נס
רפואי), ובעודי סוחטת את שארית כוחותיי על הסטפר המקומי (למעלה
משעתיים רצופות) - נשמע פעמון הדלת.

היות ובבית משפחת שיין אין קבלת קהל או אורחים אלא לפי תיאום
מראש, זקפנו גם אני (מגירה זיעה מעל לסטפר) וגם שושי (מרוחה על
הספה בפוזה מגרה ופסוקת רגליים כשזנבה משתלשל מטה מטה) את
ראשינו בתדהמה.

"אנחנו לא בבית," גרגרה שושי לדלת מעבר לספה, מלקקת את שאריות
קצפת הסלמון הוורדרדה שליקקה לארוחת ארבע ביחד עם תה מנחה עם
חמש סוכר. "אולי אם נתעלם, מי שזה לא יהיה מאחורי הדלת יעשה
לעצמו טובה וילך"? שחתי לה (תוך כדי עבודה מאסיבית על שרירי
התאומים והחזה כשתמונתו המרהיבה של אהובי ליאור שליין מעטרת את
קיר הסלון שממול לסטפר).

צלצול נוסף בפעמון הצליח לערער אותי לחלוטין. "מי זה"? נבחתי
לכיוון הדלת. עכשיו באמת חסר לו, לאידיוט שיעז לענות לי מעברה
השני של הדלת. כדאי לו לנוס על נפשו בעודי פוסעת בצליעה קלה
לעברה כשלגופי מיזע קיצי אופנתי וורוד שנרכש זה לא מכבר בדוכן
היוקרתי בשוק בצלאל, ולשפתיי הוורוד היומי (189 של אסתי לאודר
- מומלץ ביותר, בכלל כול מוצרי החברה פשוט מעולים!)
פתחתי את הדלת מבלי להציץ תחילה בעינית ומבלי לברר מי העומד
בחוץ (אם אסתר שומעת את זה היא חונקת אותי על המקום - מאז
ינקותי חינכה אותי לפתיחת דלת באופן זהיר, בעיקר כדי שלא אפגע
בעומד בחוץ. כבר חטפנו כמה וכמה תביעות על הטרדה).

בפתח ניצב לו איתן כסופי, עיתונאי נחשב בידיעות אחרונות, חתיך
לשעבר, בוהמיין לשעבר, שחקן לשעבר, אלכוהוליסט מזדקן לשעבר,
פרובוקטור לשעבר, זיין קטינות לשעבר, גבר לשעבר - עיתונאי
מזדקן שנגמר לו הסוס כבר לפני כמה שנים טובות.
על אף תדהמתי הרבה (ולמרות שנזכרתי בדיוק שאת שיערי הדליל
מעטרים רולים וורודים סדורים שורות שורות), זקפתי את קומתי
(בעיקר את החזה - חודשים ארוכים של התמכרות מאסיבית לכושר
גופני מגיעים בדקה זו למיצוי ולמבחן המציאות).

"כן בבקשה?" ניסיתי את קולי הרדיופוני בנונשלנטיות.
"שלום," החל הכסופי לגמגם קלות (טוב, אפשר להבין שהיה מופתע
מהפצצה הורודה שעמדה מולו), "את טלילה שיין?"
"חיובי," עניתי תוך סקירת גופו הרופס שמשום מה החליט ליישם
דווקא עכשיו, ובכל הכוח, את חוק הכבידה (חוץ כמובן מאיבר אחד
שלא נכנע לשום כוח משיכה שבעולם ברגע שהוא פוגש בי, אפילו
באקראי).
"אני איתן כסופי," שח הלה, מזיע כולו ומסריח מניקוטין בצורה
מבחילה, "שלחו אותי מידיעות אחרונות. זכית במנוי שנתי
לעיתון."
"אבל לא השתתפתי בשום הגרלה. וחוץ מזה, מה פתאום שלחו אותך ולא
נציג מכירות"? התעקשתי לא לקבל את התשורה בקלות רבה. והרי אמרו
חכמנו - שונא מתנות יחיה.

"אז זהו," המשיך כסופי לגמגם והצית סיגרע מגעילה אל מול
ריאותיי הוורודות, "שרצו להוציא אותי לפנסיה מוקדמת ולא ממש
ידעו מה לעשות אתי בעיתון, אז העבירו אותי למכירות. תגידי, לא
זיינתי אותך פעם"? (התחיל להרגיש חופשי החרא הזקן הזה -
להזכירכם, כל זה קורה על מפתן ביתי).
"היית מת"! אני מתחילה להעלות טורים בעוד שושי מתייצבת בפתח
הדלת ומבליטה את סיכתה הוורודה (מיכל נגרין) ומגלגלת את זנבה
בחושניות. "אותה לא, אבל אולי אותי זיינת פעם"? מפטירה בנועם
השרלילה הקטנה. כסופי מתחיל לגלות סימנים של סימפטיה ועירנות
יתר כלפי שושי ואני נותנת צווחה חדה לכיוון מטה: "תכף אני
קוראת לחתול השחור-לבן שיראה איך את בוגדת בו, חתיכת פוטנה."
שושי נבהלת וחוזרת בעצלות לספה, לא לפני שהיא נפרדת מכסופי
בערגה: "אני נמצאת ב-144, תתקשר, בימי שלישי היא לא נמצאת, היא
בלשכה, כדאי לך... לא תצטער..."

פתאום אני מרגישה איך הדופק שלי (שבדרך כלל עומד יציב ואיתן על
95) עולה ומטפס ל-130 (שזה, אם תשאלו את חברתי כוכבית 42,
המתמחה ברפואה להמונים, כבר מצב שמצריך אשפוז).
מה חשב לעצמו האיתן כסופי החולה מין המזדקן הזה? שאני אבגוד
ביקירי, באהובי המדהים ליאור שליין? הרי לא יעלה על דעתי לעבור
ליזיעות אחרונות ולא לקרוא את טורו השבועי של שליין אהובי
במעליב. הרי אם שליין יידע שיזיעות נכנס אלי הביתה - או גרוע
יותר, נציגו איתן כסופי (בן אדם בדימוס) - הוא לעולם לא ייסלח
לי על כך.

"חכה רגע," אני רועדת מחימה לכסופי ומדדה לאמבטיה, שם מצוי
ארון התרופות (העובר בדיקה ותדלוק חצי שנתי בידי כוכבית 42).
אני שולפת משם כדור וואבן אחד וויאגרה אחת (את החפיסה הזאת שכח
אצלי יינן מפורסם שהלנתי לפני חודשים מספר). אני ניגשת לדלת
ומגישה לכסופי את הכדור ומודיעה לו חגיגית: "קח את הכדור הזה,
אולי ילך לך אצל גברת זאוברמן מהקומה השלישית, היא בערך בת
גילך (בת 63) אבל נראית הרבה פחות (פחות או יותר בת 97 עם
חזיית מינימייזר וחגורת בטן מהצוואר ועד לברכיים)."
אני טורקת בפניו את הדלת, בולעת את הכדור השני ומנסה להירגע
מול תמונתו של אהובי היקר ליאור שליין. "לא בגדתי בך אהובי...
אשאר נאמנה לך לעד..." מלמלתי בתוגה.
אחרי עשר דקות הבנתי שבעצם התבלבלתי ונתתי לכסופי את הוואבן
בעוד שאני בלעתי את הויאגרה.