חיפושי העבודה המייגעים (במשך שלושה חודשים שנראים כנצח) הביאו
אותי, בין היתר, לשליחת קורות חיים יזומים לכל מיני חברות
העוסקות בתחום שלי (בחינת מצב השפיות בין גוונים וורודים
לסגולים בהירים בישראל ובשאר העולם - ותאמינו או לא, אין בזה
הרבה עבודה). למען הסר כל ספק, עלי ליידע אתכם כי המוח הפועל
מאחורי חיפוש העבודה הוא שושי ולא אני (זה ידוע שלמוח של
חתולים יש תשע אונות).
לשושי אינטרס מובהק למציאת עבודה עבורי - ימיה יחזרו להיות
שקטים, וורודים ובהירים, ספוגי שינה במלמלות ורדרדות תוך קבלת
חיזורים באין מפריע מבעד לדלת מהחתול השחור-לבן מלמטה. ברור
לכול כי כול עוד אינני עובדת, שריצתי בבית מבוקר עד לילה
(כשלילה ממוצע אצלי נע בין חצי שעה לשעתיים) הינה בהחלט בגדר
סיוט ועינוי עבורה (ומריטת עצביי עבורי).

בכל בוקר (אחרי התאפקות עד לשעה ארבע בבוקר) אני מעירה את
שושי. ביחד אנחנו שותות קפה שחור עם שתיים סוכר ומתכננות את
היום המהביל הבא עלינו לשגגה. בסביבות השעה עשר (אחרי
התכתבויות סוערות במייל עם חברתי כוכבית 42, בהן אנו סוקרות את
חידושי השמונה שעות החולפות מאז דיברנו לאחרונה), שושי ואני
נכנסות למצב אפאטי מסויג שבו כל צלצול סלולארי, כשעל הצג מופיע
מספר שאינו מזוהה, מקפיץ את שתינו למענה סקסי ורדיופוני בו
זמנית.

ואכן, לפני כשבועיים שחה לי אחת בשם אורלי, שהציגה עצמה
כמזכירתה של לענה בבר, העורכת הראשית של 'לסתומה', כי בוסתה
רוצה לפגשני. על אף שהפגישה המיועדת נקבעה לעוד שבועיים, החל
מחול השדים לקראת הצ'אנס הכמעט יחידי שלי לעבודה (ושל שושי
לשפיות). מייד הוצאו כל הוורודים מן הארון ונפרשו על גבי המיטה
(חולצות, גופיות, מחוכים, מכנסיים, חצאיות, שמלות, חזיות,
תחתונים, חוטיניים, חוטים דנטליים וכיו"ב). כוכבית 42 נקראה
לדגל, כשכול שש וחצי דקות בממוצע היא נדרשת להגיב על קומבינציה
זו או אחרת שתתאים לריאיון הנ"ל.

"תגידי," שחה לי שושי בערמה, 'לסתומה' לא שייך לידיעות
אחרונות"?
נו, ואם כן"? מצאתי את עצמי מתחילה להתגונן על לא עוול בכפה.
"את הולכת לעבוד בכלא המתחרה לשליין"? ניסחה את עצמה המשופמת
בהיגיון.
"כלא מתחרה או לא, אני חייבת להתפרנס, אחרת לא יהיה לי כסף
לקנות לך אפילו את הפפיון הוורוד שמעטר את התחתונים הוורודים
שלך..." ניסיתי להחזיר מלחמה שערה.
אחרי שבוע כוכבית 42 ניתקה איתי קשר. "אל תעלבי," נימקה, "אני
פשוט לא עומדת בזה יותר. דברי איתי אחרי הריאיון."
"אבל רק תגידי לי אם השפתון 09 מתאים לשילוב של הגופייה
הוורודה עם החצאית הפוקסייה? או שאולי כדאי ללכת על ה-327"?
ניסיתי את כוחי בפעם האחרונה. צליל של ניתוק הותיר אותי בדד
בבחירתי הקשה.

יומיים לפני הריאיון עשיתי את הלא יאמן וזייפתי מכתב המלצה מאת
ליאור שליין. "את יודעת שזה מעשה כמעט פלילי"? נדנדה לי שושי
בעודה מתענגת על מילק-שייק תות שדה ורדרד, "אם יתפסו אותך, הלך
עלייך..." המשיכה ללהג הפרה ההולנדית שכלל אינה מואילה לספור
קלוריות...
"מה יש"? עניתי בתוך עננת השקר השקופה, "זה הרי המינימום
שהכתום יכול לעשות למעני, לאחר כמות האהבה האינסופית שהוא לא
יודע שאני מרעיפה עליו. חוץ מזה, אף אחד לא ממש צריך לדעת על
זה ובטח גם לא יבדקו אם המכתב אמתי היות ושליין עובד בעיתון
המתחרה."

היום המיוחל הגיע. שושי שפכה לי כוס מים במדרגות למזל ולברכה
כמנהגה של אסתר, אימי היקרה, בזמנים טובים יותר. (לא משנה
שבערב נודע לי שגברת זאוברמן מהקומה השלישית שברה את האגן
כשהחליקה ליד מפתן ביתי. נו מילא, בגילה המופלג אין לה יותר
מדי מה לעשות עם האגן).

הגעתי לבניין 'לסתומה', נושמת בכבדות ואוחזת בידי הרועדות
והמזיעות תיק עבודות מרשים וורוד במיוחד. מזכירה מטומטמת בעליל
שלעסה מסטיק כחול בשיני סוס מזעזעות עפעפה לי בעיניה הסתומות,
העגולות והחלולות: "תכנסי בבקשה, לענה בבר ממתינה לך."
מאחורי שולחן חום ועייף, שראה שנים, סליחה דורות, מאירים יותר,
חייכה לה לענה בבר חיוך מזויף שחשף סתימות רבות וכתרים שלא היו
עוברים סטודנט שנה ב' לרפואת שיניים בקלקיליה.
"אז את טלילה שיין," ניסתה המדוזה את כוחה. "יש לך תיק עבודות
מאוד מרשים..." המשיכה בדפדוף מאסיבי תוך צקצוק זקן ומתפעל
בשפתיה הדקות והמכשפיות. "גם קורות החיים שלך הם באמת יוצאי
דופן. את אחראית ל'אהרון והעיפרון הוורוד', 'הדשא של השכן
וורוד יותר', 'אהבות וורודות וצרות אחרות', 'חתולות מיוחמות
בוורוד', 'מי הזיז את השושי שלי', 'ורוד ולבן הוא הדגל שלי',
'אין לי וורדרדות אחרת', ואפילו לב'ערבות הנח"ל בוורוד'..."
"וגם ל'ורדה רזיאל ג'קונט', ל'זהבי בורדרדת' ול'קח אותי רמון
(חיים רמון) בוורוד'..." הוספתי כשהבברית לקחה נשימה.

"יש לי גם מכתב המלצה," שלפתי את השפן מהכובע כי הרגשתי איך
האין שיחה הזאת מתחילה לדרדר אותי במורד מדרגות בניין
'לסתומה'. "אני מבינה שליאור שליין ואת עבדתם יחד"? המשיכה
המפלצת, "מי זה בעצם ליאור שליין? הוא לא בעל דוכן הפלאפל כאן
למטה?"
הרגשתי איך הדם האדום מאוד שלי מתפתל ברקותיי ומוציא וורידים
כחולים החוצה: "פלאפל אימא שלך"!!! נבחתי על הלענה, "מדובר
באחד הכישרונות האדירים שיש לנו כיום בתחום התקשורת. אבל מה
הפלא, כמובן שעורכת 'לסתומה' לא מכירה אותו. הרי זה נס בכלל
שאת מסוגלת לקרוא את קורות החיים הורדרדים שלי... איך את
מעזה?! ליאור שליין אהובי בהחלט לא בעל דוכן פלאפל! (לא שזה
בושה, אבל עם כישורים כמו שלו הוא בהחלט יכול לנהל פיצריה או
שווארמייה)."
אנשי ביטחון במדים חומים ומגעילים ובעיקר מסריחים מעמבה הוציאו
אותי מהבניין שאצלו כף רגלי המטופחת לא תדרוך עוד.
נכנסתי לחנות הפרחים הראשונה ושלחתי זר וורדים לגברת בבר
(בתוכו הטמנתי פצצת דיו וורוד מתקתקת) למען לא תשכח אותי יותר
לעולם הרוטווילרית.

יומיים אחרי הריאיון עוד הייתי במשבר נוראי: חצאית צהובה של
שושי השתרבבה לכביסה הוורודה שלי וצבעה את כל כבסי בכתום בהיר.
אחרי שסיימתי לצרוח על עיוורת הצבעים המטומטמת (כמעט הכנסתי
אותה מרוב עצבים למכונה והפעלתי על סחיטה) ולקחתי שני כדורים
וורודים להרגעה בתוספת סליבוביץ' שזיפים מקולקל שנצבע בוורוד -
נרגעתי מעט. ארזתי את כל חבילת הכבסים הכתמתמה ושלחתי להוריו
של שליין. בטח יש לו אחות כתומה שתוכל לעשות שימוש בחזיות
יוקרתיות וכתמתמות (מידה A) של איב סאן לורן וורסצ'ה.