אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי חוקי מרפי עשו את הסטאז'.
כלומר, לפני שיצאו לאור כחוקי מרפי - הם עברו אצלי קודם ועשו
ווידוא הריגה (בדיוק כמו שלמדו בטירונות החיזבללה, ואני לא
אתפלא אם מישהו מהמחוקקים יישלח לי בקרוב מתלמד מתאבד ועליו
חגורת נפץ).
לא יודעת איך זה, אבל תמיד תמיד מתרחשים אצלי הדברים הכי בלתי
צפויים בזמנים הכי לא מתאימים. מה פתאום, בעצם, שאפגוש ברחוב
מישהי שהייתה איתי בצבא (ושלא סבלתי כי היא חטפה לי, מתחת
לליפסטיק הוורוד, את החבר שלי) כשאני נראית כמו כוסית אמיתית
(מצב הצבירה הנורמאלי שלי)?
השתגעתם? הרי ברור שאפגוש אותה ביום שבו אני לבושה בבגדים הכי
לא מחמיאים לי (ביום של מכונת כביסה וורודה), בזמן מחזור
(כשאני נפוחה כמו בלון הליום ומחוצ'קנת בהיסטריה), אחרי כמה
לילות ללא שינה (כשהשחורים מתחת לעיניים הופכים כבר לירוק כהה
ומד העצבים שלי מאיים להתפוצץ) ובדרך כלל גם כשאני מובטלת (מה
פתאום שאפגוש אחת כזאת כשאני עובדת בג'וב נפלא ונהדר? בזמנים
כאלה אני רואה רק את הקירות או את המתרימים של אלו"ט). וזאת רק
דוגמא.

תמיד אני מגיעה לסופר פארם בדיוק כשנגמר הוורוד הלוהט במבצע של
קליניק או של אסתי לאודר (09, 117, 118, 182, 327, 162 - והכי
הכי 189), או כל דבר אחר שאני ממש ממש ממש צריכה (על גבול
ההזדקקות המיידית); אם תכננתי, במשך שבועיים מראש, לדפוק הופעה
מדהימה וורודה באיזו חתונה של חברה (כדי שלא ירחמו על הרווקה
המזדקנת), תמיד ברגע האחרון, לפני שאצא מהבית במיטב מחלצותיי -
יישפך עלי משהו ויעשה כתם מזעזע (בדרך כלל מדובר בקרם נגד
קמטים של שושי), או יישבר לי עקב הסנדל (כי שוב שושי השתמשה בו
כאביזר לשיפור חיי המין שלה ושל החתול השחור-לבן מלמטה); אם יש
איזה דביל ברחוב - הוא כמובן יימצא את דרכו אלי מבין אלפי
האנשים שמסביבו ויידבק לי לתחת כמו איזו ספחת; אם אני כבר
מוצאת עבודה טובה מייד אני נעשית חולה ואנטיפטית (בגלל המחלה)
והורסת לעצמי את כל התדמית הוורודה; אם יש איזה חתיך הורס בפאב
שכבר נדלקתי עליו (והוא עדיין לא ברח ממני) ברור שיסתבר שהוא
סוטה, מעשן ובעל מנת משכל של יתוש מיובש שחבטו בו עם נעל בית
חורפית וכבדה (אך לא וורודה).
בקיצור, הבנתם את התמונה?

למה אני מספרת לכם את זה? כי נראה לי שמי שכתב את החוקים האלה
(מרפי, דבילים - אתם לא מרוכזים?) החליט בזמן האחרון לבדוק האם
אני מסוגלת לעבור את הימים הנוראים האלה ללא אשפוז כפוי
באבארבנל.
שושי, שהיא הרבה יותר שלווה ממני, בכלל לא מתרגשת מכל מה שקורה
מסביב. אבטלה או לא אבטלה, אצלה השגרה כלל לא משתנה: אחרי קימה
מאולצת (אני מעירה אותה כל בוקר באופן קבוע בשעה ארבע, בשבת
היא מקבלת הנחה וישנה עד חמש) ושתיית קפה היא חוזרת לנמנום קצר
של חמש עד שש שעות, קמה לאכול ארוחת בוקר שמעייפת אותה מאוד,
חוזרת לישון עוד שלוש-ארבע שעות, קמה לארגז החול לעשיית צרכים
(לא לפני שהיא עושה לי מסדר המפקד על ניקיון הארגז ומסוגלת
להשאיר אותי שבת על אי ניקיון יסודי שלו), חוזרת לישון (כי היא
מאוד התעייפה מהמסדר) לכמה שעות, שוב קמה ואוכלת וחוזר חלילה.
בין לבין, היא מואילה בטובה לשתף אותי בתכניותיה ובמחשבותיה
העתידיות (הכוללות תכנונים גאוניים ממש לגבי השתלבותו של אהובי
ליאור שליין בחיינו העתידיים - עתידיים מדי, אם תשאלו אותי),
תוך שליפת הוראות מהזנב לגבי סדרים אלו ואחרים בבית וכמובן
שאינה מרחמת עליי ועל מסיכות השיער היוקרתיות שלי בהן היא
משתמשת (על כל הגוף להזכירכם) השכם והערב.

סדר היום שלי, לעומת זאת, עמוס הרבה יותר (יום ממוצע שלי נמשך
בין 21 ל-23 שעות ערות ותפקוד). לא שאני רוצה לבכות למישהו
(בטח שאבכה לכם - סוף סוף יש מישהו שמקשיב לי), אבל חיי באמת
לא קלים. אני כבר לא מדברת על זה שאינני עובדת כבר שלושה
חודשים (ודעתי נטרפת עלי מיום ליום ותכף יהיו על זה קבלות),
אני מתחזקת דירה וחתולה עם פיצול אישיות קשה ביותר, משתדלת לא
להרביץ ליותר מעובר אורח אחד או שניים ביום, נלחמת מלחמה
יומיומית בתאי שומן אכזריים (שחשפו זה לא מכבר את גילי האמיתי
והחליטו להכניס אותי לסטטיסטיקה הקשה, שאומרת שמעל לגיל 6 נשים
מתחילות להשמין) וכמובן, הדבר הקשה ביותר, היא אהבתי הסודית
הנכזבת ליקירי הכתום ליאור שליין. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי
בנוגע לקטגוריה האחרונה (אבל בכל זאת אעשה זאת), אך אהבתי
הסודית לכתום גרמה לחלק ממכריי לנתק עמי קשר (שימותו הקנאים
ושייקחו הם את הריטלין).  
בקיצור, חיי אינם אלא חיי פרעוש מעולף (וגם זה עוד לפני הריסוס
הדו-חודשי בבית שיין נגד פרעושים ומזיקים אחרים - ותאמינו לי
שלשושי יש הרבה מזיקים בחייה)

סדרת אירועים מעציבים (הקשורים בדרך זו או אחרת לחוקים שהוזכרו
לעיל) פקדו אותי לאחרונה וגרמו לערעור קל של עצביי, שגם ככה לא
מחוברים לשום מקום ורק מחכים לסימן של תזוזה מהמוח שלי למקום
אחר (שקט ושליו יותר - לוועדי עובדים  תינתן הנחה על מערכת
עצבים משומשת במצב סופני).

ביום שני בשבוע שעבר בעודי מתקרצפת במקלחת הבוקר הקדושה שלי
(בדיוק בשעה 3:25) הרמתי את ראשי מעלה וצפיתי בכתם רטיבות
בגודל של כף יד בערך המעטר את תקרתי. הבנתי כי לשכנים מלמעלה
(אלא שעשו שיפוצים לפני שבועיים ודפקו לי במוח מהבוקר ועד
הלילה) התפוצץ צינור.
עכשיו, היות ואני מודעת לכך כי לא כולם קמים, כמוני, בשעה
סבירה של שלוש-ארבע בבוקר, המתנתי בסבלנות עד לשעת בוקר מאוחרת
- שש, ועליתי לשכנים מלמעלה. מסתבר שהעצלים הללו עדיין ישנו
(נו טוב, כל אחד מתכנן את חייו אחרת) והערתי אותם, אך סיבתי
עמי. השכן עם הפיג'מה (שידעה ימים טובים יותר) ירד למטה לבדוק
את מצב הרטיבות וביחד גילינו שהכתם הכפיל, שילש וריבע את עצמו.

שושי פצחה בזעקות חמאס לנוכחותו הבלתי צפויה של השכן ("איך את
מעיזה להכניס הביתה גבר ללא התרעה מוקדמת - עדיין לא
התאפרתי!") ואיימה בעזיבה (תמיד היא מאיימת אבל אף פעם לא
מימשה את העניין). השכן הבטיח שבערב יזמין אינסטלטור ויטפל
בעניין.

בצהריים התפשט הכתם לכמעט כל שטח תקרת האמבטיה וטפטופים עדינים
החלו לצנן את החום היוקד ששרר באותו היום.
בערב באמת הגיע האינסטלטור שבדק את הכתם (כולל הקילוחים הדקים
שהחלו לגוון מעט את מזג האוויר הקיצי ששרר בביתי) ואמר שמחר
בערב הוא יביא כלים ויטפל בצינור שהתפוצץ. כמו כן התעניין
האינסטלטור המדופלם, איך זה שבחורה כמוני שנושקת לגילה המתקדם
גרה בגפה עם חתולה? איך יש לי כסף לחיות לבדי בדירה? במה אני
עוסקת? ומה בעצם דפוק אצלי? שלחתי אותו לקבל תשובות אצל אסתר,
אימי היקרה, היא בטוח תצליח להסביר לו את המצב יותר טוב ממני.

למחרת בבוקר כבר התחלתי למכור כרטיסים ל'חמי שושי' (על בסיס
'חמי יואב') כשהחתול השחור-לבן מלמטה משמש כמקדם המכירות לעסק
החדש. חתולי כל השכונה החלו לצעוד לחדר האמבטיה מצוידים
בליפות, סבונים, מינרלים למיניהם וכיו"ב... שושי ניצלה את המצב
ופתחה בסלון את משרד השידוכים 'חתולון' - שזכה להצלחה משגשגת.
בצהריים כבר יכולתי לעמוד מאחורי דבריי - 'חמי שושי' הצדיקו את
קיומם מעל ומעבר כולל ריחות וניחוחות חדשים שהחלו מנשבים באזור
כיאה לרמת מרפא מוצלח.

העסק החדש החל להניב רווחים לא רעים. אמנם שושי ואני נאלצנו
להתקלח אצל שחר (אחי, שאינני רוצה להרחיב עליו את הדיבור היות
והוא מכחיש כל קשר לקיומי) וגם הריח בדירה קצת הוציא לשתינו את
התיאבון... אבל בסיכומו של דבר העניין דווקא הוכיח את עצמו יפה
מאוד.
כמובן שמשהו חייב היה להרוס הכול. האינסטלטור הגיע ביום למחרת
(ביחד עם נציגת האגודה לתרבות הדיור שדרשה לסגור לי את החמאם)
והחליף את הצינור המפוצץ מלמעלה. לא עזרו כל תחנוניי לשכנים
(אפילו הבטחתי להם מנוי שנתי בחינם ל'חמי שושי'). לאט לאט פסקו
הקילוחים והטפטופים וכולם חזרו לביתם (חוץ מהחתול השחור-לבן
מלמטה שהודיע שלא ילך עד שיקבל את העמלות שמגיעות לו).
חבל, דווקא חשבתי לעשות את הפתיחה החגיגית בשבוע הבא ולהזמין
לשם את אהובי הכתום ליאור שליין (כשעל גופו הענוג תחתוני
סופרמן כחולות שידגישו את שיערו הכתום והמדהים) לצורך הדגמה של
המקום כולל מסאז'ם ארומטיים, כולל מופע חשפנות (של שושי) כולל
הרגעות והרפיה קלה בחדר השינה הסמוך.
נו מילא, נחכה לחורף - נראה לי הרבה יותר רומנטי להצית לשכנים
מלמעלה את הדירה ולגרום לחימום עילי טבעי וזה גם חוסך בחשמל.