יממה אחת לפני כניסת החג המדכא (ראש השנה בשבילכם) שקדתי על
קרצוף קירות הבית מטביעות טלפיהם של חבר מרעיה של שושי (תוצר
המסיבה הפרועה האחרונה שערכה כאן המשופמת).
"אני נורא מצטערת", ייללה הקטנה וניסתה להתחנף בעודה עונדת את
סיכתה הוורודה (מיכל נגרין), "לא ידעתי שהם יעשו כזה בלגן. בסך
הכול עשינו כאן הרמת כוסית לכבוד השנה החדשה".

"שושי, זה לא מעניין אותי בכלל", עניתי כשדמעות עומדות בעיני
מאדיי האקונומיקה, "יותר אין מסיבות כאן עד שאני מוצאת עבודה".
(מילא הטביעות על הקירות, אבל אחד החתולים השאיר לי גוש פרווה
שהקיא  ישר על פרצופו המתוק של אהובי הכתום ליאור שליין הניבט
אלי מהכרזה שתלויה לה בסלון.)
"אבל למה טלילה?" ניסתה הקטנה בטובות והתמקמה לה על הסטפר
המקומי (כמובן שאין לה שום מושג איך מפעילים אותו - פעילות
גופנית אצלה מסתכמת בבליסה או בתינוי אהבהבים עם החתול
השחור-לבן מלמטה).

"בעוד שבוע אני מחליפה קידומת. לא מספיק שחיי אינם חיים, נטולי
עבודה, בן זוג ותקווה כלשהי לגבי הכתום-כתום - אז אני עוד
צריכה להתעסק עם השטויות שלך?" יריתי לעברה. "וחוץ מזה, תגידי
בבקשה לחתולה הג'ינג'ית מלמטה שתחזיר לי כבר את הקומבניזון
הוורוד. גם ככה יש לי חוסר בוורודים", נימקתי את תסכולי הרב.

"אה... העניין קצת בעייתי", המהמה הקטנה וניסתה לחפות על פניה
באמצעות זנבה, "אותו דייט סוער שלשמו לוותה ממך את
הקומבניזון... נגמר... אה... אצל אותו חתול, בפח הזבל
השכונתי... ולמחרת היא עזבה והשאירה אותו שם". מד עצביי איים
להכריע. שנים של מריבות מתישות עם שושי בנוגע לערבוב הוורודים,
השאלת בגדים, בגדים תחתונים, מעילים, סוודרים, צעיפים, תיקים,
סנדלים וכל סוגי האיפור למיניהם (כולל קרמים נגד קמטים שעולים
הון תועפות) - הגיעו כאן לנקודת שבר רצינית.
העניין הוא שלפני שהספקתי לתת לשעירה הזאת נאום חוצב להבות
(תוך תכנון עונש חינוכי בו אני מסירה את כל שיער גופה ופניה,
כולל השפם, במכשיר העינויים סילק אפיל) - צלצל הסלולארי.

על הקו הפציעה חברתי הנוגה והכחולה כוכבית 42: "אני לוקחת את
זהבון לוטרינר. לקראת השנה החדשה התכוונתי להבריק את קשקשיו
והכנסתי לו לאקווריום גלולת אלקה זלצר. לא יודעת למה אבל המים
הפכו לכחולים וזהבון אף הוא הכחיל לי... זה לא אמור להבריק את
הקשקשים שלו?"
למען הסר כל ספר עלי לציין כי אותו זהבון הנו דג הזהב המסכן
החי אצל כוכבית 42 באקווריום צר מידות כצינוק, שמימיו מוחלפים
אחת לחודשיים לערך. עד לפני כחודש חלק זהבון את מגוריו עם
זהבי, אחיו לדגה, אך הלה קפץ אל מותו מהאקווריום מבלי שהשאיר
כל צוואה. כנראה שהרגיש כי הגיעו מים עד נפש, או שאולי צפה
בשגגה בכוכבית מתגפפת עם אלחנן הופמן (שהרבה תקווה אינו מפיח
בה) - דתי, סמי מתנחל - הרומן החדש והלא מנומק שלה... אכן
מראות קשים.

"התחרפנת לגמרי? זה אמור להבריק אסלות וכיורים, לא דגים! הוא
עוד נושם?" התחלחלתי לחלוטין תוך הבעת דאגה אמיתית לזהבון.
"אני מדברתי איתך תוך כדי נסיעה, נקווה שהווטרינר יצליח להחזיר
אותו לצבע הטבעי שלו", שחה הכוכבית, "דרך אגב, פורז פרוזאק כאן
איתי... הוא ניסה להנשים את זהבון אך הדבר נעשה סמוך לשקית
הקרפיון הפרוס שקניתי לכבוד החג בסופר, וככל הנראה הריח לא
הועיל לא לפורז, שהקיא לי על המושב האחורי, ולא לזהבון, שהכחיל
עוד יותר מרוב פחד..."
(פורז הנו המחזר הבלתי נלאה של כוכבית. על פניו, מדובר בידידות
מופלאה בין השניים. מתחת לפני השטח, נשבר לבו הרגיש והדיכאוני
של פורז מאהבה נכזבת, כנה ואמיתית לכוכבית. המסכן עדיין מקווה
שאולי תתפכח הכוכבית מחלומות השווא שלה לגבי גברים ושוטים
אחרים ותתמסר למציאות הפרוזאקית האמתית שלו. או אז, ישא אותה
פורז על כפיו לעבר חיים של שלווה כימית נהדרת ונטולת כל
דאגות).

"תמסרי לפורז ששושי עדיין רותחת עליו ששיתף פעולה עם שרגא,
החתול האפור שלו, שהבריז לה אחרי שקבעו לצאת יחד למופע
בפארק... עד היום היא מתחילה לחרחר כשמזכירים את שמו בקול רם",
הוצאתי את זעמי על פורז בגוף שלישי למרות שידעתי יפה מאוד שהוא
מקשיב לכל מילה שלי בדיבורית.

"שרגא לא אשם..." צייץ פורז ברקע, "הוא קיבל פריחה בלשון ממעדן
סלומון מקולקל בצירוף בליסת כפתורי שוקולד שהיו מיועדים
לכוכבית... טלילה, מה יכולתי לעשות?" ייבב הדיכאוני ברקע. ממש
מעורר רחמים.
לפתע נשמעה חריקת בלמים וצעקות שבר. "כוכבית? הכול בסדר?"
שאלתי בבהלה "כוכבית תעני לי".
"הכתום-הכתום", לחשה כוכבית. "מה הכתום? איפה?" הבנתי כי כנראה
הבחינה בכרזה של אהובי וליבה לא עמד לה עוד.
"הוא כאן מולי", המשיכה כמעט בלי קול.

"נכון שהוא מקסים?" שאלתי כמו אמא גאה, "אבל אחותי, אל תתרגשי
כל כך מכרזה. אני ראיתי בשבוע שעבר את הדבר האמתי. אותו בגודל
טבעי".

"טלילה... הוא עומד כאן מולי. הכתום-כתום ברמזור, מחכה לאור
ירוק ומפטפט בנחת עם מישהי", המשיכה הכוכבית בתיאוריה תוך הלם
קל.

"עם מי הוא מדבר?!" נבחתי עליה, "צאי מייד מהמכונית ותשמידי את
המפלצת שמעיזה להתנפל עליו ככה באמצע הרחוב!!! זהבון יכול
לחכות עם הווטרינר עוד קצת. איך היא נראית, המכוערת הזאת???"
המשכתי בתשאול מאסיבי ולא הרגשתי כלל כי הכוכבית איננה מגיבה
עוד לדבריי.
"כוכבית? כוכבית? פורז אתה עוד שם? מישהו? תענו לי!!!!" צרחתי
מלוא גרוני (אולי הכתום יישמע אותי מבעד לדיבורית הזועקת ברכב
שלידו).

"כוכבית מחפשת את זהבון," שמעתי את פורז מסביר, "מהבלימה הוא
עף מהאקווריום אל הדש בורד ומשם לרצפת המכונית, איפשהו ליד
דוושת הגז..."

"לא מעניין אותי זהבון!" נבחתי מלוא גרוני בטון הכי סמכותי
שלי, "פורז, עכשיו זה הצ'אנס שלך להוכיח את גבריותך אל מול
הכוכבית!" המשכתי בטון מצווה, "אתה יוצא עכשיו מהמכונית וניגש
לכתום, מנשק אותו צרפתית ואומר לו שזאת שנה טובה מטלילה שיין.
אחר כך אתה נכנס שוב למכונית ודורס את הסתומה שעומדת לצדו.
מובן?"

"טלילה, אני לא יכול לעשות את זה", יילל הדכאוני, "אני לא יכול
לנשק צרפתית גבר", נימק את עצמו.

"בסדר," התאפסתי על עצמי, "אז קודם כל אתה דורס את המפלצת, אחר
כך מחליף את הכוכבית בחיפושיה אחר הזהבון במכונית, ושולח אותה
- שהיא תנשק אותו". עכשיו התכנית נשמעה הרבה יותר הגיונית, גם
בשבילי.

"אבל אני...טלילה... אני..." פורז התחיל לגמגם והבנתי מהר מאוד
שהוא זקוק למנה כפולה של פרוזאק על מנת לבצע את התכנית הזאת.
מנה כפולה, או איומים ממשיים:
"בסדר," השכלתי, "נשבעת לך שאם אתה לא עושה את זה עכשיו, אני
שולחת את החתול השחור-לבן מלמטה, ביחד עם כל המשפחה שלו לחסל
את שרגא. עד שתגיע הביתה ישאר לך רק זנב מרוט מהשרגא שלך...
עכשיו, אם הבנת אותי כראוי, כדאי לך מאוד להתחיל במשימה..."
אני חושבת שהבהרתי את עצמי היטב ובצורה הרהוטה ביותר.

"מצאתי!" צרחה כוכבית ברקע, "מצאתי את זהבון, הוא עדיין חי.
יאללה מהר לוטרינר... פורז אתה בסדר? אתה קצת חיוור..."

אחרי שטיפלו בזהבון אצל הווטרינר והחזירו אותו לחיים ואת
קשקשיו לצבעם הטבעי - כוכבית הואילה להסיע את פורז לחדר המיון
הקרוב.
במיון אמרו שהוא סובל מתעוקת לב ושאלו את כוכבית אם היה איזשהו
אירוע ממנו התרגש או נבהל פורז לאחרונה.
"לא שידוע לי", השיבה הכוכבית, "עברנו יום שגרתי לחלוטין, ממש
שום דבר מיוחד..."
שנה טובה.