אהבתי הסודית לליאור שליין 10 / טלילה שיין

מה אגיד לכם? שבוע עבר ועדיין אינני משתחררת מהטראומה האיומה
של החלפת הקידומת (יום הולדת 29 +12 חודשים בשבילכם). כבר
כחודשיים לפני יום הולדתי ייבבתי מרה בפני כל מי שהסכים להקשיב
(והיו גם מוכי גורל שלא שאלתי אותם ואולצו גם הם לכך)
להזדקנותי הנפשעת בטרם עת.
"חשבתי שיידחו לך את השלושים בעוד שנה או שנתיים עקב התנהגות
טובה..." ליהגה שושי בחצי הלצה חצי חרדה (בטח, לה קל לדבר,
ממרום 11 שנות החתול שלה הכל נראה פשוט וקל בחיים...)
היה ברור לי מעל לכל ספק שלא ליום הולדת שכזה ייחלתי בחיי.

בחלומי, או יותר נכון בחלומה של אסתר אמי (שתבדל לחיים ארוכים,
יפים וטובים יותר מאלה שבתה הסוררת מעניקה לה), גיל 30 שלי
אמור היה להחגג ברוב קולות כשאני נשואה כדת וכדין (רצוי לאיזה
עו"ד,  רופא או אפילו סתם רו"ח היה מתקבל בברכה) ובעלת לפחות
ילד מנוזל אחד (רצוי בת, בלונדינית ויפהפיה כפי שהייתי אני
ביינקותי).
והנה אני מגיעה לגיל 30 - הגיל עם המשבר והשבר (שבו לפי כל
התיאוריות כמות הביציות שלי מתחילה להדלדל מיום ליום) ואני
נטולת בעל, נטולת בן זוג בכלל, נטולת ילדים, נטולת עבודה,
נטולת חיים בכלל - אבל מחזיקה ברישיון את שושי...
ממש שמחה גדולה.
"אנחנו נעשה לך מסיבה גדולה," ייללה המשופמת, "אני אביא לכאן
את כל חתולי השכונה שיעלו לכבודך את המופע cats - את תראי
טלילה, יהיה נפלא..." ניסתה הקטנה לשפר את מצב רוחי והגישה לי
במתנה את המסקרה הוורודה שלה (לנקום - וגם זה רק לערב אחד
לניסיון).

שקעתי לתוך דכדוך תהומי. 'האם אלה הם באמתי חיי?' הרהרתי, 'לאן
לעזאזל הגעתי? הרי בחלומותי השחורים ביותר לא האמנתי שאבלה את
יום הולדתי בבדידות שאיננה כלל מזהרת... נטולת עבודה....
שהחוגגים לי הם חתולי השכונה... אלוהים אדירים, לאן הגעתי'
(מוזר שהרהרתי ביושב במרומים, היות והנני מגדירה עצמי
כאטאיסטית מוחלטת - ואולם מסתבר שבשעות שבר ומשבר אפילו אחת
כמוני מוצאת לנכון להגות את שמו של הקב"ה...).

מרוב דיכאון חיסלתי חבילת מרשמלו וורודה טבולה בריבת תות שדה
אדמדמה בצירוף עם נשיקות וורדרדות שהובאו מהקונדיטוריה
הסמוכה... שום דבר כבר לא עניין אותי. הנה חיי הולכים להם
לאיבוד - לאן לאן הלכו להן כל השנים האבודות?
פתחתי את ארון הבגדים ופתאום כל הוורודים שבו נראו לי
ילדותיים... ממש לא התאימו לגילי המופלג. ואם זה לא מספיק, אז
כדי להשלים את קו מחשבותי התייצבה לה שושי לשמאלי ובהתה בכל
הוורודים כשריר נוטף משפמה:
"ממילא כבר לא תלכי עם המיני הוורוד הזה, אולי תתני לי אותו?
גם החזייה הוורודה הזאת כבר לא מחמיאה לך לקמטים... והחוטיני
הפוקסייה הזה... את לא חושבת שבגיל שלך זה כבר לא לעניין...?"
מי אמר שלחתולים אין תכונות כלביות? דמעות עלו בעיני ושטפו את
הצללית הורדרדה שעיטרה את עפעפיי...
"אני מקומטת וזקנה, גם ככה אף אחד לא הסתכל עלי עד היום....
ואם מישהו יישמע את הגיל שלי בכלל..." ייבבתי מרה, "האם בגילי
המופלג אין עוד זכות לקיומה של נשיות כלשהי? האם מהיום אקרא
אישה בשלה ובוגרת....? אללי... הושיעוני נא..."

שושי התיישבה על הספה בתנוחה שלא הותירה כל מקום לדימיון,
שייפה את צפורניה הוורודות בפצירה סגלגלה ופצחה בנאומה:
"הסכיתי טלילה, שמרתי את השיחה הזאת ליום סגריר אמיתי... וככל
הנראה הוא הגיע... יש שלב טלילה, שלב בחיים שבו את חייבת להבין
שתם עידן נעוריך... את חייבת להבין שבשלות איננה סימן לזיקנה
מוקדמת... החיים מלמדים אותך שהנשים שנזכרו בהיסטוריה הנשית
היו דווקא הבשלות שבהן... שימי לב: מרלין מונרו, מרלן דיטריך,
גרטה גרבו, חנה רובינא, יפה ירקוני ושרה אנג'ל... כל אלה הגעו
לבשלותן רק אחרי גיל 40..."
"אבל מרלין מונרו נפטרה בגיל 36..." הפגנתי ידיעותי.
"כן, אבל תהילתה באה לה רק כארבע שנים לאחר מכן, כלומר כשהיא
לכאורה בת 40..." סיכמה המשופמת (לך תתווכח עם היגיון של
חתולים).

הנאום של שושי לא העלה את מצב רוחי אפילו לא במעט. ככל שקרב
ובא יום הולדתי חשתי מסביבי בתכונה רבה והתרגשות בלתי מוסברת.

יום הולדתי הגיע, ביום שבת, יומיים לפני יום הכיפורים - ממש
כמו בתאריך לידתי המקורי (רק נולדתי וכעבור יומיים הבאתי על
מדינתנו את המלחמה). פקחתי את עיני וחשתי בחילה עזה. שושי
נעמדה מעלי וליקקה את דמעותי ושרה לי - "היום יום הולדת, היום
יום הולדת לטלילללללללללללה......" (זמרה אף פעם לא היה הצד
החזק שלה). אספתי אל מיטתי את מתנות יום ההולדת שהובאו אלי
ביום שלפני כן בידי חברותי (במיוחד התלהבתי ממתנתה של חברתי
הכחולה והנוגה כוכבית 42 שהפליאה לעשות והכינה לי קופסא ורודה
ובה מני מתיקה וקונדס וורודים ואף חוטיני וורוד לתפארת ומכתב
מרגש שהעלה בי דמעות שוב ושוב...).

כעבור כשעה נחת אצלי אחי שחר (הידוע בכינויו 'שלמה ארצי הצעיר'
בשל דמיון רב לזמר בצעירותו) עם שני ילדיו המקסימים (ולמרבה
הפלא הפעם לא היו מנוזלים ודביקים) ובידיו קופסא גדולה.
"נחשי מה קניתי לך?" צהל לעברי.
"לא יודעת..." עניתי, עדיין לא מעכלת את התאריך...
"מה רצית הכי הרבה?" המשיך בחידון.
"את ליאור שליין..." עניתי בשיא הטבעיות תוך ניסיון לבדוק האם
יש חורי אוורור בקרטון הגדול.
"חוץ מליאור שליין..." המשיך לעצבן, "טלילה, מה באמת רצית כבר
הרבה זמן... תחשבי מה יש בקופסא..."
"ליאור שליין....?" ניסיתי שנית.
"לא חמודה," ניסה שחר במתיקות (אף על פי שסבלנות זה לא הצד
החזק שלו בדרך כלל), "אמרתי לך שזה לא הכתום אלא משהו הרבה
יותר שווה..."
"זה סטפר!" צרחה שושי אחרי שרחרחה את הקרטון מכל כיוון שהוא.
"מגעיל שכמוך," ייללה עליו, "זאת מתנת יומולדת? סטפר חדש?
עכשיו המופרעת הזאת תדווש את עצמה לדעת..."
אריזת הקרטון הוסרה והסטפר החדש תפס מקום של כבוד ויוקרה בסלון
שלי - כמו אמר: 'מותק שלי, מהיום תצטרכי לעבוד הרבה יותר קשה
כדי להראות צעירה מהמון שנותיך... ובשביל זה אני כאן..."

כעבור שעה כבר נחתנו אצל הורי, אסתר ומשה, שהתעקשו לשיר מלא
גרונם הצרוד כך שכל הבניין יישמע: "היום יום הולדת
לטליללללללללה..." וגם "שתזכי לשנה הבאה... עד מאה ועשרים
שנה...." כמובן שכל האירוע לווה בעוגה מדהימה מעשה ידיה של אמי
אסתר ולאחריה הפליאה האחרונה בארוחת צהריים מלכותית תוך סיפור
לידתי המופלא (יצאתי לאוויר העולם תוך פחות מחצי שעה - אז
עדיין לא הבינו שלידה מהירה מגבירה את טראומת התינוק בבואו
לעולם זה שכולו רע), ואיזו תינוקת מדהימה הייתי (ומה לעזאזל
קרה בדרך שהפכתי למוטציה של היום) ועוד ועוד תשבוחות על עברי
המפואר... כמובן שאיש לא העז לנקוב שוב במספר המבהיל שלשמו
התכנסנו פה היום - והרי לא רצו לגרום לי לעגמת נפש נוספת ועוד
ביום הולדתי...
ככל שנקפו השעות הבנתי שזהו זה - אין מנוס, עלי לעכל את העובדה
שפשוט אין דרך חזרה, אני עמוק בפנים בתוך החרא שנקרא החיים -
וזה רק הולך ומחמיר עם השנים... מאסר עולם.

אחר הצהריים דדיתי לדירתי, מנסה בכל כוחי להסיט את מחשבותי מכל
רעה חולה שהיא (עבודה, בן זוג, ילדים, חיים...). כלל לא שמתי
לב כי כל חתולי השכונה נעלמו להם וייחסתי זאת לשנת צהריים
מאוחרת של שבת.
כשנעצתי את המפתח בחור המנעול כבר הבנתי הכל: בלונים וורודים
מעופפים קידמו את פני כשקצוותיהם קשורים בסרט וורוד - כל בלון
לחתול אחר (והמונים מהם גדשו את הסלון), נצנצים וורודים הועפו
לכל עבר, מוזיקה רועמת וקצבית הדהדה באוויר ושושי (בשמלת מיני
וורדרדה ואלגנטית) ביחד עם החתול השחור-לבן מלמטה (בחליפת
טוקסידו ועניבת פרפר) גררו עוגה אדירת ממדים עם קצפת וורודה
ודובדבנים אדומים. רק התקרבתי אל העוגה ומייד קפצה ממנה במופע
חשפנות נועז החתולה הג'ינג'ית מלמטה כשהיא מושיטה זנב מתפנק את
פני ולוחשת לי: "הפי ברטסדיי טו יו טלילללללללללללה..."

אחרי שנגמרה המסיבה הסוערת (הרבה אחרי חצות והרבה אחרי שגברת
זאוברמן מלמעלה הזמינה משטרה) ואחרון החתולים עזב את המקום
נותרתי עם שושי בדירה שהייתה פעם אנושית והפכה לעיסה וורודה
ומוקצפת...
"איך את מרגישה? קצת יותר טוב...?" שאלה המשופמת האהובה שלי.
"אין לי רגע דל איתך שושי, את באמת האור שבחיי..." גיליתי
לקטנה באקט נדיר של התרפסות את שעל ליבי.
"ידעתי שזה יעודד אותך," המשיכה הקטנה, "אל תשכחי שהכל בחיים
זה זמני - האבטלה זמנית, הלבד זמני, כאב הלב זמני, אני זמנית
והכי חשוב - גם ה-30 שלך הוא זמני. אל תתני לזמן לחמוק לך בין
האצבעות טלילה, נצלי אותו כדי שבהחלפת הקידומת הבאה בעלך
וילדיך יעשו לך מסיבת הפתעה ולא אני..."