כשפתאום מודיעים לך שהוא מת, את בהלם, ואת לא מסוגלת לקלוט.
שתיקה של כמה שניות. את מסרבת להקשיב לפרטים, את מתכחשת
לעובדה. עוברות עוד כמה דקות של שתיקה מצדך, ואת חושבת על
המקרה, ועל כל הרגעים שעברו. מהצד השני, של זה שמודיע, הוא
מצטדק, מנסה להסביר לך מה בדיוק קרה. את פתאום מתחילה לקלוט,
לאט, את כבר פחות מתנגדת לרעיון, ויותר מתעניינת בפרטים. איך
זה קרה?. אחרי רבע שעה, מאז הידיעה, את כבר מבינה. את יודעת מה
קרה, ואת יודעת איך זה שהוא פתאום... בעצם... את מבינה שזה לא
כל כך פתאומי. שזה היה אמור לקרות. אבל למה? איך זה שהוא מת
ברגע כזה, דווקא מכל הרגעים? זה מוזר. לא מובן כזה. כי כשהלב
שלך מת, זה קשה, קשה לעכל את הפרטים. את חושבת שזה סתם מתיחה
ושזה יעבור. אבל העיניים, הן עובדה לאשליות. הלב: כל עוד הוא
חי, הוא חי באמונה- שהיא בעיקר אשליות. כשלב מת- הוא בעצם
נשבר. זה כואב, ואת מרגישה את זה מבפנים, וקר לך פתאום, וכל מה
שלא תעשי, עדיין קר לך. את מנסה להחיות את הלב, ולחבר אותו
בחזרה. כשאת מצליחה סוף סוף, לאחות אותו, ולחבר אותו מחדש
אליך, עדיין נותרים בו סדקים. זה כואב כשהוא מת. מאוד. לפעמים
הוא לא מצליח להתאחות מחדש, ואז הוא נשאר מדמם, חצוי, שבור.
דיכאון מתמיד.
ההתאחות של לב היא איטית, ואם היא מהירה אז זה אומר שהוא לא
נשבר לגמרי, הוא רק נסדק, ובקרוב תהיה התפרצות. התפרצות כזאת
שלא תתוקן, שתראה עד כמה זה כואב לו, ללב. גם לב סדוק מכאיב
לפעמים. לב נסדק בגלל חוסר אמון, או מאהבה שלא תוכל להתקיים.