כשהחוף הגיע והגשם ניקה את האדמה, בחרתי להחליט.
פעם ישאלו האנשים: של מי הבית הנטוש בקצה הדרך? זה שנים שלא
דרים בו, חוץ מרוחות פרצים דבר לא ישנה. ואולי פעם אחת תבוא
ילדה
קטנה ממני ותקבל את חדרי ובין החורבות יגדלו עדיין שרידי
התבלינים של הגן.

ואז אהיה רחוקה. רחוקה מידי מכדי לגעת ידי שם כי כבר ידעתי
שחיי שם יהיו בגן חורבות. ואולי דבר פילאי יגדל שם בין אזובית
לתילתן והגשם שישטוף את הזיכרונות ואת העבר, ויחשוף את
הקופסא.

תיבה צרה שלתוכה הכנסתי שברים מעצמי, ואם תפתחת אותה הילדה
תמצא תצלום ישן בחיבוק מאהב שנעלם לו, שקיק בושם של אזוביון
ועימו ריח של עתיק ספרונים דקים וקשי כריכה שקשה לקרוא בהם
בגלל כתב ידי הצפוף, סחלב שיובש בספר ובקיצור את חיי

לילדה הקטנה שעדיין לא הכרתי נתתי מה שנותר מנשמתי החרבה.