טל ודור התפקעו מצחוק: "הלכנו אתמול לבית זונות!" טל כמעט נמרח
על הרצפה. אני עדין לא האמנתי. "ומה עשיתם שם?" שאלתי
בתמימות.
"מה נראה לך? מה שעושים בבית זונות", הם הביטו אחד בשני והחלו
לצחוק שוב.
הם היו בני 16, ואני די בטוח שזו היתה החוויה המינית הראשונה
שלהם, לפחות של טל. הסיבה שהייתי בטוח בזה היא שאף אחת שאני
מכיר לא היתה מתקרבת אליו. לא בגלל שהוא שחצן מגעיל ואגואיסט
שעושה רעש כל היום, אלא בגלל שגופו היה מעוות: בערך רבע מעורו
היה שרוף - דבר שבלט גם מחוץ לבגדיו - העור השרוף טיפס מבעד
לחולצתו על עורפו וצווארו.
הליכתו היתה חדה ולא טבעית. לא היה בו בדל עדינות או רוך והיית
מרגיש לא בנוח אם הישרת אליו מבט.
אני דווקא לא חשבתי שהוא דפוק בגלל צורתו החיצונית. אביו נהרג
בזמן מלחמת לבנון ואמו המשוגעת גידלה אותו לבדה. לא ייחלתי לו
רע עבור מעלליו רק מפני שהייתי בטוח שהיא הורסת את חייו
ממילא.
לפיכך לא היה ברור לי מה משך את דור להתחבר עמו. אמו של דור
היתה אחת ממורותינו ואביו היה עובד בכיר במפעל. נראה שהרבה טוב
לא יצא מהשידוך בין שני הנערים: לחישות על פריצות לגני ילדים
בלילה, לחנות המכולת או גניבת רכבים ריחפו מעל ראשיהם של
השניים כמו שמועות שקל מאוד להאמין בהן.
דור היה בן יחיד, או משהו כזה. כלומר - פעם היתה לו אחות גדולה
שמתה בנעוריה. תאונת דרכים גרמה לרכבה להתהפך. היא לא נהרגה
מיד. לקח לה זמן. יצחק, אביהם, לא חייך מאז התאונה. אף פעם.
הסיבה שאני יודע את זה היא שסבי היה מהראשונים שהגיעו למקום:
"זה מראה שלא אשכח כל ימיי", אמר כשהוא עוצם את עיניו, ואני
הבחנתי איך התמונות עולות בהן שוב.
ג'יפ צבאי מחניק עצר מולה. היא התקרבה בחשש. "היי, בואי כנסי -
אקפיץ אותך הביתה". היא זיהתה את ירוחם - שגר באותה השכונה של
הוריה, וטיפסה פנימה.
חמישה שבועות הוא לא היה בבית. מלבד מכתבים בודדים ושתי שיחות
טלפון הוא לא הצליח ליצור קשר עם פנינה אשתו. מראה גופה החלק
של הנערה שאסף גירה אותו והוא התקשה להסתיר זאת. הוא חייך אליה
מבעד למראה ושאל מה חדש. "כלום", ענתה בביישנות. היא לא מצאה
שום דבר משותף עם האיש המבוגר ממנה כל כך, שצחנת זיעה יבשה
נדפה ממנו. הוא חייך אליה ומפיו פשטה צחנה של גוויה.
הנערה חייכה אליו חזרה במבוכה מבעד למראה. ירוחם עדין היה
מוקסם ממנה והרגיש רצון עז לחדור לגופה הצנום.
הוא הכיר היטב את הכביש חזרה לביתו, אך בזמן יציאתו למילואים
הכביש עבר שיפוץ, ומבטיו התכופים במראה גרמו לו לפספס את
תמרורי האזהרה. במקום לפנות לכביש החלופי במקום השיפוץ - הרכב
המשיך ישר לתוך עמוד בטון במרכז הכיכר החדשה שנבנתה שם. יחיאל
נהרג במקום, וענת נפצעה אנושות.
יצחק, אביה של ענת, לא בכה בהלווייתה. הוא רק אחז בידה של אשתו
ולא נתן לה ליפול. את הדמעות שלו הוא יוריד מאוחר יותר, כשיהיה
לבד. אלפי הסכינים שננעצו בלבו העבירו אותו על דעתו.
פנינה, אלמנתו של ירוחם, לא העזה להגיע להלווייתה של ענת, אבל
יצחק דווקא התאווה להישיר אליה מבט חודר, לראות את אשמתה - את
כאבה על כך שבעלה ירוחם רצח את בתו הבכורה. זו שטמן בה כל כך
הרבה חלומות. ועכשיו?
בתום השבעה פסקו אט אט המבקרים להגיע. שתי המשפחות השתדלו לא
לחצות זו את דרכה של השנייה.
יצחק לא ישן בלילות. הפסיק לדבר ולתקשר עם הסובבים אותו. הוא
רק רצה להכאיב כדי שיראו כמה עמוק הוא כאבו.
יום אחד - כשחיתלה את בנה - פנינה הרגישה שמישהו מביט בה. היא
הסתובבה ומאחוריה עמד יצחק. שקט. מפחיד. היא קפאה במקומה ופחדה
לזוז. יצחק הביט בה בעיניים גדולות ואדומות. היא הביטה בו.
בידו החזיק סיר. פנינה לא הבינה ונעמדה באלם. ואז בתנועה חדה
פתח יצחק את פיו וצעק מעמקי נשמתו את מלוא כאבו תוך שהוא שופך
לכיוונה של פנינה סיר מלא בשמן רותח. פנינה עוד הספיקה לזוז
הצידה, אך התינוק שהיה מאחוריה נותר חשוף.
"התינוק שלי!" היא זינקה עליו לשמע צווחות הכאב הנורא של בנה.
עורו היה אדום וחלק מבשרו חשוף ומדמם. יצחק, שהבין פתאום מה
עשה, צעק אליה: "אל המים - שימי אותו מתחת למים קרים מיד!".
פנינה כאילו שכחה מה קרה לפני דקה - הרימה את טל הקטן והכניסה
אותו מתחת לזרם מים קרים בכיור.
הטיפולים שטל עבר במשך השנים היו קשים והכאב היה מוכר לו מאז
שזכר את עצמו.
אמו, פנינה, חשה צורך מתמיד לפצות את בנה על הסבל שעבר, שנגרם,
עד כמה שהבינה - בגללה ובגלל אביו. היא פינקה אותו ככל שיכלה
ובכסף שקיבלו ממשרד הביטחון מדי חודש - היתה קונה לו כל מה
שחפץ.
אני מביט בעד חלון משרדי על הגן הירוק והמטופח. השמים צלולים
עכשיו ומלאי כוכבים. אני יכול לראות אותם נושקים באופק לאגם
הכינרת. הערב שקט ומבעד לחלון אני שומע את הממטרות מצקצקות
בקצב מחזורי.
תמיד אני נשאר פה גם אחרי ביצוע מטלות היום, כדי להיות בטוח
שאשתי כבר נטלה את כדורי השינה שלה ועלתה על המיטה - לפני
שאגיע.
זה זמן מה שבני, דור, לא נמצא בבית גם כשאני חוזר בשעות
המאוחרות. חיבתו לבנה של פנינה הפתיעה אותי. הילד שאת חייו
דנתי למרורים וכישלונות - מצא בבני חבר, ובני מצא בו אח.
לא אני ולא פנינה סיפרנו לאיש מה קרה באותו היום בו הטלתי
עליהם את סיר השמן הלוהט. היא הבינה שזהו גובה התשלום שאני
הייתי זכאי לו ממשפחתה, ואותי אף אדם לא דרש בנושא. אינני יודע
מה היא סיפרה לבנה כהסבר חלופי לגופו המעוות. זה לא משנה
עבורי.
אם הנני חב משהו - זה לילד שפגעתי בו - טל. אני רואה את
התדרדרותו של בני בעקבותיו אל עבר דברים שאיני רוצה לדעת מהם.
אולי אוכל לאסור עליו לפגוש את טל, אך התערבתי מספיק בחייו של
הילד ההוא. אני מקריב לפניו את בני ואומר לו ללא מילים - הרי
הוא שלך.
דור לא ידע לעולם מה עוללתי לחברו. זה מהדברים שלעולם לא אספר
לו, לבני - שבמידה רבה - גם אותו כבר איבדתי מזמן.
סעו בזהירות. |