כל העולם במה - וכולנו שחקנים.
כך אמר המחזאי הנודע ויליאם שייקספיר.

וזה נכון, כל יום הוא מחזה הנכתב בעת השינה,
כל יום, ללא חזרות, אורות, במה, תפאורה, קולות או אודישנים, כי
רק עם דבר אחד, המסיכה.

בשינה-
איננו זוכרים את רוב מחשבותינו בעת חלומנו, האם זה כי אנו
מקבלים מהבמאי את הסצנות והמחזה של מחר? האם כאשר אנו חווים
דג'וו(תחושה שכבר ראינו/חשנו/עשינו את מה שקורה קודם לכן)-אנו
בעצם נזכרים במחזה שנתנו לנו לאותו יום?

אחרי השינה-
אנו קמים ושמים מסיכה.
יוצאים מהבית-
ולוקחים שק של מסכות, לכל מקרה שיקרה.

פגעו בנו-
אנו לובשים מסיכה אחרת.
הצלחנו במשהו-
צריכים מסיכה נוספת.
אנו מאוהבים-
לזה לפחות שלוש מסיכות חייבים.
ואין דבר כזה "בן אדם אמיתי"-
כי גם זו, מסיכה שאנו לובשים.

האמת שאין זה משנה האם השחקנים טובים או לא, כי לבמאי זה לא
משנה, מה שמשנה לו זה רק שהקהל ימחא כפיים בסוף.

אנו מכנים את הבמאי "אלוהים", ונראה לכם שהוא יושב ומחלק
תפקידים?
מה פתאום, הוא נותן לכל אחד לאלתר!

צריכים להגיד מספר שורות, לחכות לתגובה, ואז אחרי התגובה כל
שחקן כבר יודע, לבחור במסיכה הנכונה.

לפיכך, כל שחקן בוחר איזה תפקיד לגלם, בין אם הוא נחשב לבכיר
או נחות בקרב הקהל הצופה.

והתוצאה?

המחזה מושלם.