עייף להסתכל על יופייך כל הזמן.
דרך עינייך היודעות את הכל,
את האור ואת השכול.
עינייך בוהקות, רואות את הכל.
והן, כמו גחליליות שמאירות את דרכי.
הגבעול הצומח בלב הבוכה הוא שורש איתן שסופו מיותם.
ידעתי שזה יגמר... עם הזמן.
ואני ידעתי כי בלעדייך חיים זה בלי מעצורים,
זה טוב ורע בדרך בדרך המרה.
איתך העולם נראה מושלם,
בלעדייך אני לא קיים.
פתחת את הלב והוא לא ננעל,
זרקת את המפתח רחוק, עמוק בים.