New Stage - Go To Main Page

פ. טאיסה
/
אין לי ארץ אחרת

לאט לאט חוזר אליי המסע לפולין.
לאט לאט אני לומדת ממנו את הלקח האולי חשוב ביותר.
שיר המסע שלי מהדהד לי בראש
ואני שבה וחוזרת על המשפט, האחד והיחיד, הנכון מאין כמותו;
אין לי ארץ אחרת!
לפתע, אני מהלכת שוב במיידאנק,
אני נעצרת ומביטה על בקתות העץ, על הדשא המדהים להפליא.
אני לא רואה מולי מחנה שלפני 60 שנה היווה מחנה השמדה
למליוני בני עמי,
אני רואה מולי את הכחשת העולם.
עצם העובדה שאינני יכולה לתאר את הפארק היפהפה הזה כבית מרצח
לא מעידה על האטימות שבי,
ההפך.
זה מראה את יכולת העולם להפוך את המלחמה הנוראה ההיא
ל"אנדרטה",
ניסיונות מוצלחים של העמים, שלרגע לא יפסיקו לשנוא אותנו,
"לשמר" את המקומות ההם.
היכולת לתעתע בנו, אפילו בנו... אפילו בי...
אני פוסעת בין הבקתות, לא נשברת אל מול המראות המזעזעים
כביכול,
וצר לי, באמת, על השימוש במילה הזאת.
ואז אני צועדת בשביל עפר, בשיא החום,
עם חולצת משלחת עליי, ודגל ישראל ביד.
אני מיישרת את ידי כלפי מעלה והולכת עם ראש מורם לעבר ערימת
אפר אדם.
אני מסתכלת על האפר, על העצמות המעטות שזרוקות להן שם
ואני כועסת על עצמי על כך שאני אפילו לא מזילה דמעה.
היום, במבט לאחור,
אני גאה בעצמי!
על הלקח החשוב ההוא, שקיבלתי שם,
ורק היום אני יודעת לפענח.
אין לי צורך לבכות. אף לא להזדעדע.
אולי טעינו כשחשבנו שלשם כך נועד המסע.
הנפת הדגל ההוא, במיידאנק, בראש מורם,
שירת התקווה בקולי קולות, כשרק שם, על האדמה ההיא,
אתה מקשיב באמת לכל מילה שיוצאת בפיך,
אתה צורח, רק כי אתה מתגאה בהיותך יהודי.
ושוב לא תעז, כאבות אבותיך, להכחיש זאת בשביל לחיות.
אתה יודע כי יש לך זכות לחיות.
כי אדם אתה כמו אחרים.
אתה יודע שהמדינה אליה תשוב בעוד מספר ימים
היא המקום היחיד בעולם שהוא שלך.
היום אני יודעת.
היום, כשכבר חודש ללחימה בלבנון.
אני עוצרת רגע, בין כל שיחה עם חבר על המצב ועל העם ועל
המדינה,
ואני נזכרת במסע ההוא.
נזכרת איך בכיתי רק שם, בטקס שחתם את המסע שלנו בבירקנאו,
רק שם.
בלי לדעת למה.
היום, אני יודעת בדיוק למה בכיתי.
כי סיום המסע הזה היה בעבורי נטילת תפקיד חשוב מאין כמותו,
מאותו היום, עליי לזכור שמלחמת העולם השנייה, נוראית ואכזרית
שלא ניתן לתארה במילים,
נתנה לנו זכות - המדינה שלנו!
ארץ ישראל.
הבית שלנו.
עד היום, אנו נאבקים על קיומנו במדינה הזאת.
ואנחנו נמשיך להיאבק! כי היא שלנו!
אסור לנו לוותר עליה.
שנאו אותנו אז, שונאים אותנו היום.
אבל "אין לנו ארץ אחרת"!
אני מניפה את ידי כלפיי מעלה, עם דגל ישראל מתנופף ברוח,
ומצדיעה לאלפי חיילינו, שמאפשרים לנו לישון בשקט
ובאמונה שלמה במעשיהם, שולחת להם את כל הכוח והתמיכה בעולם,
בתקווה שכל אחד ואחד מהם ישוב לזרועות הוריו בקרוב!
ואני ממשיכה לזמזם בראש את אותן המילים, ששוב ושוב מדברות בעד
עצמן.
"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/5/07 15:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פ. טאיסה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה