הערה: פרק זה הוא המשך של חלק קודם של הסיפור ולכן מומלץ לקרוא
קודם כל את הפרק הקודם.

יונתן הסתכל עליה ולא ידע מה לומר.
בלה הסתכלה עליו חזרה בפרצוף מבוהל ולא אמרה כלום, כאילו חיכתה
למוצא פיו.
"רגע.... חשבתי שאת כבר הבנת לבד שאת כבר ..." יונתן מלמל.
"על מה אתה מדבר?" בלה חייכה חצי חיוך לא ברור.
"את היית חולה כרונית, עכשיו את מרגישה טוב... אל תגידי שאת
חושבת שפתאום הבראת ככה סתם..."
"מה... רגע... אל תגיד לי שאני מתה..."
בלה נראתה מבולבלת.
"אה...כן"
"לא יונתן...זה לא טוב... אני חייבת להיות עם המשפחה שלי, אני
לא יכולה לעזוב אותם סתם ככה".
"מה זאת אומרת משפחה שלך?" יונתן ניסה להבין אותה.
"כן, המשפחה שלי. לא ראיתי אותם המון זמן,אני רוצה להיות
איתם".
"אבל המשפחה שלך היתה איתך כאן כל הזמן, הם ישבו פה במשמרות,
ממש כאן ליד המיטה שלך".
"מה... הם באו לבקר אותי?".
"כן."
יונתן התקרב לבלה.
"בואי נודה בזה בלה, את יודעת שבמצבך הנוכחי לא היה לך סיכוי
לראות אותם שוב".
בלה הרכינה ראשה לעבר כתפו של יונתן.
"אז אני לא הראה אותם יותר?".
"למה לא? במשך השבעה את עדיין תוכלי לראות אותם."
בלה הרימה את ראשה וחיוך כיסה את פניה.
"באמת".
"כן. עד לסיום השבעה."
"זה לא כל כך הרבה, אי אפשר להאריך?".
"לא, אבל תסתכלי על הצד החיובי, את מרגישה יותר טוב, את יכולה
ללכת בעצמך. הי את רוצה לצאת החוצה אני בטוח שלא יצאת מפה כבר
הרבה זמן".
"כן, אני רוצה לצאת כבר מהחדר הזה, אבל אני רוצה ללכת בכוחות
עצמי".
"אחרייך". חייך יונתן.
בלה יצאה לאט מהחדר אל המסדרון, היא ראתה את לריסה עומדת ליד
שולחן הקבלה ומנגבת את דמעותיה.
בלה התקרבה אליה.
"היי לריסה, מתוקה. אל תבכי, זה בסדר... אני באמת מרגישה כעת
יותר טוב מאי פעם".
בלה הושיטה את ידה לכיוון פניה של לריסה כדי ללטף את לחיה, אך
היא לא יחלה לחוש אותה וכף ידה פשוט חלפה בתוך פניה של לריסה.
באותו הרגה פניה של לריסה הפכו להיות לבנים והיא כאילו קפאה על
מקומה.
"אל תעשי את זה יותר" ביקש יונתן.
"מה היא הרגישה אותי?" לחשה בלה.
צבע פניה של לריסה חזו לעצמם והיא המשיכה לבכות.
"אנחנו לא יודעים בדיוק מה היא מרגישה, בעיקרון לא אמור להיות
בכלל קשר בין שתי העולמות, זה משהו שאנחנו בודקים אותו".
"מה היא הרגישה?".
"נראה לי שזה סוג של צמרמורת אולי זיכרון בנפטר".
"קרה לי לא פעם שחשתי מן קיפאון כזה מן צמרמורת כזאת". אמרה
בלה.
"עכשיו את יודעת למה..." לחש יונתן.
הדלת שהיתה מאחורי לריסה נפתחה והד"ר ניכנס פנימה.
"איך את מרגישה?" שאל אותה.
"יותר טוב, תודה. התקשרתי לבעל הוא בדרך".
הד"ר תפח על שיכמה של לריסה.
"אין מה לעשות זה דרכו של עולם, את כבר ראית לא פעם תמונות
כאלה לא?".
"אני מצטערת אבל אדם כמו בלה לא פגשתי מעולם, היא כל כך טובת
לב היא עזרה לי כל הזמן, אפילו בשיעורי העברית שהיו לי. כל כך
קיוויתי שהיא תבריא".
"טוב, תקראי לי שהמשפחה תגיע. אני יהיה בחדר הסמוך".
"בעלי מגיע?" שאלה בלה.
"כן, בעלך והבן הבכור שלך".
"אלי?"
"כן".
"אני יכולה לראות אותו?".
"כן, בטח, הנה...".
בלה מצאה עצמה עומדת מול חלון מכוניתו הנוסעת של בעלה.
"זה בסדר, חכה לי שמה. אני כבר מגיע, הטלפון הזה נראה לי לא
טוב, בטח קרה משהו. מה פתאום הם אומרים לי לבוא דחוף... עוד
חמש דקות אני שם" קובי ניתק את הטלפון.
כל אותה שיחה בלה עמדה מחוץ למכונית הנוסעת וצפתה בקובי.
"בעלך נראה מוטרד מאוד" לחש לה יונתן.
"כן הוא מאוד דואג לי, הוא אוהב אותי מאוד".
יונתן שתק.
"מה עם אורי?" שאלה בלה לפתע.
"אורי?"
"כן, הבן הצעיר שלי".
"לא יודע?"
"אני רוצה לראות אותו".
"בסדר".
שנייה לאחר מכן בלה מצאה עצמה בשדרות ירושלים ביפו.
"איפה אנחנו? איפה אורי?" שאלה בלה.
"לפני שאני מעביר אותך לאורי רציתי להעיר הערה קטנה".
"מה?".
"תראי בלה, את שולטת עכשיו בכל מה שאת רוצה. את יכולה לראות את
מי שאת רוצה מתי שאת רוצה. את יכולה לראות אנשים ברגעים הכי
אינטימיים שלהם."
"כן אני רואה את זה, מה אתה מנסה להגיד?"
"אני אתן לך דוגמא, היתה לי פעם אמא אחת שלאחר שהיא נפטרה דבר
ראשון היא רצתה לראות את הבן שלה. בצעתי את בקשתה ואז ראינו את
הבן בסיטואציה לא כל כך נעימה. היא ראתה את הבן שלה ואת אשתו
מייד לאחר שקיבלו את הבשורה יושבים בסלון ומרימים לחיים ושניהם
מאושרים עד הגג ומפנטזים על הירושה שמחכה להם.
במקרה אחר אשה נוספת דרשה לראות את בעלה אהובה, וכשמלאתי את
ההוראה מצאנו את עצמנו עומדים מול המיטה שלו כאשר לידו שוכבת
אישה זרה. ובפעם אחרת אבא רצה לראות את הבן שלו ופתאום מצאנו
את עצמנו באמצע שוד..."
"טוב, הבנתי אותך. המשפחה שלי היא המשפחה הכי טובה שיש אתה עוד
תלמד עליהם במשך השבוע. עכשיו אני רוצה לראות את הבן שלי."
"בבקשה" לחש יונתן.
בלה הסתכלה על אורי הולך בעצבנות מצד לצד בסלון.
"נו, סימה מה קורה שם?" צעק לכיוון השירותים.
"סימה זו אשתו, בחורה על הכיפק" לחשה בלה.
הדלת בחדר השירותים נפתחה וסימה יצאה ממנה.
אורי הביט בה לחוץ
"מה קורה".
לאט לאט החל לעלות חיוך על פניה של סימה.
"את צוחקת עי, מה זה חיובי?" שאל אורי.
סימה הנהנה בראשה לחיוב.
אורי התחיל לקפוץ משמחה וסימה איתו.
בלה לא הבינה על מה המאומה.
"בלה את רוצה ללכת?" שאל אותה יונתן.
"לא, רגע מה קורה כאן?" קטעה אותו .
"אמרתי לך ש...."
יונתן עצר את דבריו כאשר אורי ביקש שסימה תראה לו את ההוכחה.
"אני ורצה לראות את זה" אורי לחץ.
"הנה תראה" סימה הגישה לו את המכשיר שהיה נראה כמו מד חום.
"אני אומרת לך אני בהריון" סימה חייכה.
"אני לא מאמין" אורי חייך גם.
חיוך החל לעלות גם על פניה של בלה.
"מה רצית להגיד לי מקודם יונתן?" שאלה.
"כלום".
"סימה בהריון אתה קולט את זה."
לפתע צלצל הטלפון.
"מי זה יכול להיות בשעה כזאת?" שאלה סימה.
אורי עשה פרצוף של לא יודע וניגש להרים.
"הלו, אלי. מה נשמע".
אורי הקשיב לאי ולאחר מספר שניות אמר לו.
"אני כאן עם סימה בדיוק גילינו שהיא בהריון?".
בלה הסתכלה על אורי ולאחר מכן אמרה ליונתן.
"תעביר אותי לאלי."
שניהם חזרו למסדרון בית החולים וצפו בקובי עומד ליד אלי שמדבר
בטלפון.
"אה...רק רגע" אלי לא ידע מה להגיד הוא הרחיק את הטלפון מהפה
ולחש לקובי.
"בדיוק אורי מספר לי שסימה בהריון, מה לעשות?".
קובי נראה היה מבולבל.
"אתה בטוח, דווקא עכשיו, טוב אין מה לעשות חייבים להודיע לו".
אלי קירב את הטלפון.
"אה... תשמע אורי ... לא כל כך נעים לי להודיע לך את זה עכשיו
אבל אני ואבא נמצאים בבית החולים ו...בדיוק הודיעו לנו שאמא
נפטרה".
"תעביר אותי לאורי " פקדה בלה.
אורי החל לבכות.
"מה קרה?" שאלה סימה.
"אמא נפטרה."
"מה?"
סימה התקרבה לאורי וחיבקה אותו.
"אני מצטערת לשמוע" לחשה.
בלה הסתכלה עליהם.
אתה לא מתאר לעצמך כמה הבן הזה אוהב אותי, מה הוא לא עשה
בשבילי.. הכל נתן לי. כל דבר הוא היה מתייעץ איתי, אני כל כך
אוהבת אותו..."
"ומה עם אלי? אותו את אוהבת פחות" שאל יונתן.
"הו, מה פתאום אני חושבת שאת אלי אני אוהבת אפילו יותר. אבל
הוא אף פעם לא נתן לי להתקרב אליו כמו אורי. אלי היה הכבשה
השחורה בבית".
"יש לך בנים שאוהבים אותך " לחש יונתן.
"כן..." הסכימה איתו בלה.
בלה ויונתן הסתכלו על אורי וסימה מחובקים ובוכים.
"אני רוצה לראות את אחותי". לחשה בלה.
"איזו?"
"שלי".
"בסדר.."
"רגע אבל לא לחדר שינה או משהו כזה".
"בסדר".
בלה ויונתן עמדו בסלון הבית.
"אני מקווה שזה לא חדירה לפרטיות" אמרה בלה.
אבי נכנס לסלון כאשר הטלפון בידו והוא לבוש רק במכנס.
"אני מבין, תשמע אני בהלם, אני לא מאמין שזה קרה. כן שלי פה
היא בוכה בחדר. אני כבר לא יחזור לישון אם אתה צריך משהו רק
תגיד אל תחכה, טוב ביי " אבי סגר את הטלפון
"תעביר אותי לקובי".
"ראית את האבי הזה...." קובי פנה לאלי.
"אני אומר לו שבלה נפטרה והוא אומר לי מה אתה רוצה שאני
יעשה".
"הי זה לא מה שהוא אמר.." צעק יונתן.
"ששש" בלה השתיקה אותו
"מה?" שאל אלי.
"הוא אומר לי מה אתה רוצה שאני יעשה כבר". קובי חזר על עצמו.
"הוא לא אמר את זה, זה לא יכול להיות" קבע אלי.
קובי קם מהספסל.
"אתה טוען שאני שקרן".
"לא, אבל זה נראה לי מוזר שאלי יענה ככה. זה לא הסגנון שלו,
אולי לא הבנת אותו".
"אני הבנתי אותו טוב מאוד וזה מה שהוא אמר".
אלי לא ענה.
"לפעמים זה קורה לו.." מלמלה בלה.
"מה ?" שאל יונתן.
"עזוב, מה עם אחותי הקטנה?".
"היא בטח בוכה גם את בטוחה שאת רוצה לראות את זה?".
בלה שתקה לכמה שניות.
"טוב כך אותי לחוף הים, אני צריכה להירגע.