לפעמים פשוט בא לי לבכות,
ואני מרגיש שאין לי את הזכות
לדבר על הוד רוממותו.
וזה לא המסע שנתקע,
וזה לא האובייקטים שלועגים,
זה אני שניתקתי קשר.
וכל יום מחדש נזכר כמה הדרך השניה יותר טובה,
מיד אחרי יישום הדרך השגויה,
ובא לי לבכות ממש שניות אחרי...
אבל אני אף פעם לא מצליח,
כי הדרך שבחרתי - שוב - ממש כמה שניות לפני
היא דרך של יגון מתון ומתמשך.
זה אני שניתקתי קשר... עם עצמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.