[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ילדת החורף
/
על הקצה

שעות ארוכות התבוננתי בדמותי המשתקפת במראה, אבל לא בגלל שאני
חושבת שאני כל כך יפה... העיניים האלה - כל כך מלאות בעצב
ומוצפות בדמעות. צבען כהה - כמעט שחור לחלוטין, ואולי בגלל זה
העולם דרכן נראה כה קודר.
והדמעות... הרי דמעות הן דמה של נפש פצועה וכואבת שחרב הבדידות
חותכת בה פעם אחר פעם.
והשיער החלק שנופל על כתפיי... פתאום היה נראה לי כה מיותר
וחסר כל ערך. "גווני הבלונד האלה" חשבתי לעצמי. "שייעלמו! מי
בכלל צריך אותם?" באותו רגע יכולתי פשוט לקחת מספריים ולקצץ
הכל עד השערה האחרונה, אבל משהו עצר בעדי. איזשהו רגש מוזר
שאינני מסוגלת לתאר.
בהינף ידי העפתי את המראה אל הרצפה, וצלילי הזכוכית המתנפצת
עוררו שוב את סערת הרגשות. ראיתי מטושטש מרוב הדמעות שהחלו
לזלוג מעיניי כמו גשם משמים. עמדתי בלי תזוזה עוד מספר רגעים,
ואז החלטתי להתלבש. הסטתי את המבט למיטתי שהיו זרוקות עליה
בערימה עשרות של חולצות גזורות וישנות. בחרתי מבין כולן את
החולצה השחורה, ולא בגלל שבאמת אהבתי צבע שחור... אבל למי אכפת
בכלל? והג'ינס שלי. כבר כולו משופשף, מרופט ומלא בקרעים, אבל
אהבתי אותו בכל זאת. היה לו מין צבע כזה שהזכיר לי את הים, אבל
זה כבר לא עניין אותי.
כשסיימתי להתלבש, חטפתי את התיק שלי שהיה זרוק על המיטה ויצאתי
מהחדר. נעלתי את נעליי הכבדות והמגושמות ויצאתי מהבית. לא
התאפרתי לפני שיצאתי, ואפילו לא דאגתי להבריש את שיערי. הרגשתי
מכוערת בדיוק כמו הרגשות שמילאו את כולי - מכפות רגליים ועד
הראש, ולא היו מוכנות להרפות אף לא לרגע.
הגעתי לתחנה המרכזית ולקחתי אוטובוס לתל-אביב, אבל לא בגלל
שהיה מישהו שחיכה לי שם. כל הדרך ישבתי ליד החלון והתבוננתי
בנוף הנשקף לעברי. הרגשתי כאילו הוא ניסה להתגרות בי באלפי
הצבעים שלו. עצמתי את עיניי ודמיינתי לעצמי דיו שחור נשפך
מהשמים ומכסה את הכל. דמיינתי את איך שהעולם משחיר כולו ואת
איך שאני מתמזגת בו ונעלמת לחלוטין.
כשכבר ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, ידעתי בוודאות
לאן עליי להגיע. לקחתי אוטובוס למגדלי עזריאלי, ולא בגלל
שהייתי חובבת שופינג. כשהגעתי, ידעתי שעכשיו עליי לעלות לקומה
האחרונה. חלפתי כמו רוח רפאים בין מאות אנשים. החיוכים שלהם,
הדיבור הצחוק... הכל היה נראה כל כך מזוייף! האווירה במקום
פשוט החליאה אותי וגרמה לי לעוות את פניי. הגעתי לקומה
האחרונה, ומשם עליתי לגג.
נעמדתי על קצה הגג, וציירתי בדמיוני קוו שמפריד בין החיים
למוות. רק עוד צעד אחד קטן, והייתי חוצה את הקו הזה. עמדתי
קפואה במקום ובהיתי למוות בעיניים. השמים כוסו בגווני אפור
וטיפות גשם החלו לטפטף ולהתמזג עם הדמעות המרות שלי. הבחנתי גם
בקרן אור בודדה שבקעה מהשמים, אך התעלמתי מקיומה.
"יהי כך." חשבתי. "שכל הייסורים, הכאב האינסופי הבדידות...
שיתנפצו על המדרכה הלחה כמו זכוכית, שלא יוותר מהם דבר מלבד
כתם זיכרון חולף." כבר יכולתי לדמיין את שבריר שנייה האחרון
שלי בחיים, ולפתע כל הזיכרונות התפרצו החוצה. תוך שניות ספורות
כל חיי חלפו בזיכרוני כמו מצגת. נזכרתי בהוריי, באחותי, בסבא
וסבתא שלי, בחתול שלי ואז... הכל נפסק. מסך של ערפל ירד על
הזיכרונות והרוח החזקה והקרירה העיפה אותן הרחק ממני לעבר הקצה
השני של העולם. הייתי צמאה למפגש שלי עם המוות. "הרי החיים הם
לא יותר מרגע אחד המפריד בין העבר להווה, הם כה עלובים וחסרי
משמעות! והמוות... המוות הוא חזק, אימתני... נצחי!" המחשבות
הללו חלפו במוחי והתפתלו כמו נחשי צפע ארסיים. "אני הולכת
להתרסק על המדרכה ולמות!" חשבתי. הסתכלתי למטה, וידעתי שזה מה
שבאמת רציתי. זה מה שרציתי יותר מכל דבר אחר!
כל מה שרציתי זה... לחיות.





09.08.06







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אם תקום
לתחיה זה לא
יעזור.
תמיד אתה נתקע
באותו החרא.

--קמיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/07 0:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ילדת החורף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה