רגל עצלה
נמתחת על השולחן בגסות,
את לבדך בחדר ממוזג.
פנים מחייכים על תמונות מכל עבר
מבקשים לקפוץ מהקיר ולגמוע מהחיים,
אך לא פנייך הם
ואף לא פניו
כי אם חתיכות נייר חד-מימדיות
ואת נכבית לאיטך.

זו לא אותה הרגל
שהונחה ברפיון על אדן החלון
בבוקרו של קיץ נעורים מתוק.
זו לא אותה הרגל
שהייתה קהל שירת הציפורים עם שחר.
זוהי רגל עייפה,
כבולה ברצועות פלסטיק גסות
והתמונות לא מנהלות עמה דו-שיח,
וכולם שם מתחזים-
פסלון הגמד המזוקן,
וחוברת הצביעה הצבועה בקפידה יתרה, בלי אפילו סטייה אחת
מהקוים.
ובובת הסמיילי האדום המחבק.

אתם כולכם שליחי הצבא
אין בכם די כדי להבין אהבה.



5.7.07