לאהובתי, המצפה לי בעתידי,

כואב לי הלב ממש, לכבול את חיות הטרף השואגות בעורקיי,
במילים רגילות בשפה מוכרת.
בדיוק ברגעים כאלה הייתי רוצה לשלוט בנגינה במספר כלים,
בהלחנה, בציור ובעוד כמה כלים אמנותיים לביטוי רגשות ושאר
תזוזות פנימיות, רק בשביל להיות מסוגל ליצור למענך מעין
מחזה אור-קולי-רב-חושי-תת-תודעתי ססגוני ומשוכלל, שהיה
עשוי (רק עשוי!) להתחיל לשרטט לך בקווים גסים את ממדי
הרגשות המאכלסים כעת את עורקיי המשתוקקים ואת עצמתם.
ובכל זאת, אפציר בך בכתב, הכלי היחידי בו אני שולט במידה
מינימלית שלא תבייש אותי (ואותך, תקווה אני) -
הקדימי בואך אהובתי, סבלנותי פוקעת, עצביי רופפים, ליבי
מתנוון, עליצותי נשחקת, מסרי לי רק את שמך וכתובתך, אני
אדאג לכל השאר.

נמאס לי לחכות, לקוות, לצפות, לייחל, לכמוה, לאוות, לכסף,
לערוג לך אהובתי, לבשרך הרך, לעורך המתוח והחלק, לתכול
עינייך התהומיות, לשחור אישונייך האינסופיים, לכריות
אצבעותייך המחשמלות, לדגדוג פלומתך, למיצי אהבתך
התוססים, למשי שפתייך הדשנות, לנקישות שינייך השנהביות,
לצקצוק לשונך העצמאית, לרוק הרותח שלך על בטני היבשה.

בואי חיש מהר אהובה, את הבטון של יסודותיי, את האמת
בבועת השקרים של עולמי, את כלי העבודה במשרת החיים
המשרדית המשמימה שלי.
בואי מהר מזון לנשמתי, אני נמק מלחכות לך, נפשי צורחת
את שמך בלילות, לא נותנת לי לישון בלי גבך אל חזי.

תכלאי אותי בכיפת זכוכית, תשאירי אותי בלי חמצן, אנשום רק
את הבל פיך המהביל, המתוק כמו ניחוחות הדובשה והיסמין יחד.
תדשני אותי בלחלוחית עינייך, בזיעת ירכייך המלוחה, בסוכר
הזולג מזוויות שפתייך כשאת שוצפת בהתלהמות.

בואי נכנס לחדר אטום מלא קצפת טרייה ורכה כמו שדייך ונתעלס
לעד בתוך ענן עשיר וסמיך של אהבה דחוסה.

אני אוהב אותך. וזה עוד לפני שהכרנו.