כשתלכי, האבק שיינשף מפסיעותייך
ישאף לנחיריי המדממים דומם,
המסטיק שידבק לסולייתך
יהיה מחית איבריי הפנימיים
(פרט ללבי, אשר חוסל כבר בעצירות וריקבון);
כשתחישי צעדייך, תמעדי על האבנים
ששלפתי למענך ממוסר הכליות
המתריע במודעותי הרופפת
והצואה עליה תדרכי בטעות,
צואה יבשה, קשה ונטולת ניחוחות חיים,
היא שארית שפיותי מעוררת הרחמים.
מרוב גורמים להם אתפרק,
אחלחל באיטיות מענה דרך מיליארדי
גרגירי החול בחוף הנשיקה הראשונה,
אתמזג עם הים החובק
ואשתרע בשלוות השלמה על גבי כדור הארץ,
מתבונן בך באינספור מבטים,
מאינספור כיוונים. |