כמו שועל ערמומי
פוסעת אני אל בית חברתי.
מרחמת עליה כל כך
ובארס מחייכת חיוך מאולץ.
"טוב שבאת", קורנת חברתי
"הוא כבר לא אתי", בוכה היא לי.
ואני, החברה הטובה
לוקחת אחריות, מנחמת אותה.
אומרת "עוד יש דגים בים,
עוד יהיה לך זמן, תכירי את כולם".
אומרת מילים, מזייפת אותן
נותנת לה לחשוב שאני החברה הכי טובה בעולם
ורק דבר אחד לא אומר לה ולעולם לא אפרסם
מה שהיא לא יודעת ולא תדע זה
שזו אני שהפרדתי ביניהם
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|