הנה אני, מתרפקת על אהובי לשעבר
משתעבדת ומתמכרת לזיכרונותיו
ששמים לי רגליים ומושכים אותי אחורה
לבאר שממנה לא אוכל לצאת
לעול שאותו אני נושאת
לסם הבוער בנשמתי
שהוא זה בעצם אני
את כל התשוקות אני תולה עליו
על נשמתי נותנת אני ללא רסן
אח"כ נותרת עם הלבד עם הריק
כל הזיכרונות דופקים על שערי נשמתי
לובשים צורת געגועים שבעצם לא קיימים
זה לא הגעגועים שמדברים אלא הצורך במושיע
ואני מתענגת על כאבי
הנשמה זועקת
אתה רק כאן כדי להוכיח
אתה רק כאן לשם התקווה
כמה דקות של תהילה
להכהות את הכאב
לדחוק אותו הצידה
להתמקד בהווה
להניח לעתיד
אתה הפינה החמה והכאובה שבליבי
אתה האור שהפציע ומיד כהרף עין שכח
אין לי יותר כוחות לדחוק אותך
אני נכנעת לזיו פניך
אני שותה ממעין הדמעות, ממען הכאב
ומתמסרת כולי למקום האפל בנשמתי |
