בחרתי לי את הכלוב הגדול והמפלצתי מכולם,
קירותיו עבים כל כך, ששום דבר לא חודר אותם.
כלוב שמגן מבחוץ, אך הכאב הגדול ביותר, מגיע מבפנים.
מהכאב הזה, הכלוב לא מגן, להפך, הוא שומר הכל בפנים,
אין יוצא ואין נכנס.
עכשיו אני גוף גדול ומפלצתי,
אף אחד לא מעז להתקרב ולגעת.
ואני, כל כך רוצה לצאת, להיות חופשיה,
להגיע אליך בזרועות פתוחות כמו שמגיע לך אותי.

אני כמו צמא במדבר שגרונו יבש עד חנק,
הוא ממשיך ללכת, לחפש אחר טיפת המים,
מעדיף למות בשלווה כשטיפת המים מחליקה על גרונו.
לפעמים נתקף בדמיון, שהנה המעיין,
איך מעז בכלל לחלום על אותה טיפה,
איך מעז להמשיך ולחפש אחריה...

אך אני לא אוותר ולא אתייאש,
יבוא היום בו ארשה לעצמי לאהוב,
היום שבו ארשה למישהו לאהוב אתי,
אותו היום שבו אצליח לאהוב את עצמי,
עם הגודל, עם המפלצתיות, ככה, איך שאני,
אדם צמא שמוכן למות כשטיפת המים מחליקה על גרונו.