"... אחרי ההופעה זללנו הוט-דוג, יעני נקניקיה, שהאנגלים שמים עליה קצת "רוטב
אדום" (ככה הם קוראים לקטשופ) והרבה "רוטב חום" (משהו אנגלי שלוקח זמן להתרגל
אליו). צעדנו דרך שדה אל בית קברות ששם החנינו את האוטו, וטיפסנו אל החלק הישן
שלו ושם תחת עץ אלון פרשנו שמיכות פוך וישנו בכייף בין המצבות הישנות, בלי פחד
ובלי להפריע את מנוחת השכנים. S ישן עירום כי מה הוא יישן עם הג'ינס? מה הוא
היפי? מה פתאום. והיה לו כל כך חם שגם את החולצה הוא פשט בלילה. אני ישנתי בכל
בגדי כולל הג'קט והצטערתי שלא הבאתי גרביים, עד שהכלב תפס פוזה ליד הרגליים
שלי וחמים ונעים היה לי. רצינו לפקנק בבוקר והבאנו הכל: תיונים וסוכר וקומקום
וציוד לארוחת בוקר, חוץ מכוסות! אז החלטנו שנוסעים הביתה ותוך חצי שעה שתינו
אצלנו והבנים התחילו להתאושש מההנג-אובר הלא-רציני והלכו לשחק כדורגל כמו בכל
שבת.  
ביום ראשון כשישבנו באיזה עיקול נחבא על גדת נהר הווי, ראינו שתי סירות קאנו
חולפות ושאלנו את האנשים מאיפה ובכמה. מורדיפורד? זה 10 דקות מכאן, אמרנו
(אוי, לא! אמרה הבחורה, זה נראה כאילו אני חותרת שעות) אז יאללה, בוא ניקח
סירה. עכשיו? עכשיו! וככה ספונטני, יותר יקר משתכננו אבל קיבינימט חיים רק
פעמיים, נכנסנו והתחלנו לחתור. אחרי כל עיקול בנהר חשבנו שהנה נראה את המקום
שבו ישבנו וראינו את הסירות, והתחלתי להבין על מה ההיא דיברה. היה נפלא, להקות
של ברבורים, 10-20 בכל קבוצה, וגם זוגות עם אפרוחים או מתבגרים שניסיתי לעשות
להם חיקוי של דני קיי, וברווזים, ומין עגור אחד שליווה אותנו רוב הדרך, נוחת
לפנינו, נותן לנו להתקרב ושוב פורש כנפיים. וככה שלוש וחצי שעות כי הזרם כה
קלוש שכשמפסיקים לחתור פשוט עומדים במקום. ואז סופסוף הופיע הגשר שסימן שנקודת
היציאה קרובה - 300 מטר אחרי הגשר העלנו את הקאנו לחוף חלוקים וטיפסנו לשדה
קמפינג, שיש כאלו החותרים יומיים או יותר לאורך הנהר ובלילות ישנים באוהלים על
גדותיו, ועוד שבילון הוביל אותנו הישר לפאב ופיינט של סיידר וטלפון שיבואו
לאסוף אותנו..."

מתוך "הממלכה המאוחדת" - לקט מכתבים 2002-2004

קולאז' / שירה דאדאיסטית, הממלכה המאוחדת 2003