היא יושבת על הרצפה, בוהה בקיר.
עברו 4 שעות מאז שהוא הלך,
אבל היא לא מרגישה את הזמן עובר, כמו רובוט.
העיניים שלה עוד שורפות מהדמעות שכבר יבשו.
הגוף כואב, הדם התייבש, עוד מעט היא תחזור להיות נורמלית ותצא
מהחדר, עוד מעט.
היא שונאת את עצמה.
כל דבר בגוף שלה, כל מחשבה שעוברת לה בראש.
הוא לא מבין אבל עושה את זה בכל זאת.
רק לפני כמה שעות הם חייכו, התנשקו.
ואז התחילו להכות, לחתוך, לשכוח את המציאות.
לולא הכאב לא הייתה שורדת, הוא גורם לה להרגיש,
רק ככה היא יכולה לברוח.
היא קמה עכשיו, מתלבשת, יותר נכון אוספת את קרעי הבגדים
שנשארו על גופה.
יוצאת מהחדר ושם היא משאירה את עצמה
עד לפעם הבאה.