פרק ראשון.

קשה לי. עוד רגע אחד ואני מתפרקת. עוד רגע אחד בלעדיו. גם הרגע
הזה עובר ואני עדיין שלמה.
אני מרגישה שריק לי. שיש הרבה אנשים מסביבי אבל בעצם אין כלום.
שקט כזה.
כמו בור ללא תחתית - אף פעם לא יצליחו למלא אותי. אז אין טעם
לאכול יותר ואין טעם לישון יותר וגם לא להתקלח. אין טעם בכלל.
אין לי כלום. אני צריכה משהו ואני לא יודעת להגדיר מה. יש
מסביבי כל כך הרבה אנשים שמקשיבים לי. סוחטים אותי. יש לי כסף.
ויש כלום.
כל פעם אני חושבת לעצמי שיותר אני לא יכולה. לא יכולה יותר
בלעדייך. אני אומרת לעצמי שאין שום סיכוי לחזור לחיים
נורמליים. אין שום סיכוי שאני מצלמת עוד תמונה - והילד מחייך
אז אני מצלמת. ואני אומרת שאין שום סיכוי שאצחק שוב, אבל הילד
שם את משקפי השמש שלי על הראש שלו ואני צוחקת. ואני אומרת
לעצמי שלא אוכל עוד בלעדייך- ואני יכולה. אני אוכלת, מכבסת,
מסיעה, צוחקת, בוכה, מבשלת, רוחצת. אני חיה.
ומה הטעם בכלל. אם לא היה את איתי אני נשבעת באלוהים שאין,
שהייתי לוקחת את האקדח שהשארת במגירה ודופקת לעצמי כדור בראש.
בלי היסוס.

פרק שני.

האקדח הזה הפך לפנטזיה האסורה שלי. מצחיק אותי לחשוב איך בין
רגע הוא הפך מחפץ מרתיע ולא רצוי לחפץ קסום, שטומן בקנה שלו את
כל רצונותיי. סלדתי ממנו כל כך- ועכשיו...אני לא יכולה להרדם
בלי להביט בו.
הוא מנצנץ אליי מתוך המגירה שלך. קורץ לי. מתעתע בי כמו הנחש
בחווה.
רעש ההדק ערב לאוזניי ומגע המתכת הקר מחליף את המגע החם שלך.
הוא טעון ואני טעונה.
הלב דופק.
המחשבה על הכלום השחור שמחכה לי במרחק כדור מתכת זעיר מעלה
חיוך על פניי.
ברגע הכל יכול להגמר.
בשנייה.
הידיים מזיעות.
שנינו טעונים ומחכים לרגע בו נוכל להשתחרר.
להתפוצץ במהירות הבזק ולשים סוף להכל.
לא פעם ולא פעמיים הייתי כל כך קרובה... איתי.
רק איתי.
רק הוא גורם לי להחזיר אותו למגירה בכל לילה.


פרק שלישי - איתי.

איתי ממלא את הלילות הלבנים שלי. אני במילא לא ישנה אז כשהוא
רעב או שצריך להחליף לו חיתול אני עושה זאת בשמחה. הוא ממלא גם
את הימים השחורים שלי. אני מעסיקה אותו והוא מעסיק אותי. הוא
פורח - ואני נובלת. הוא לומד להינות מהעולם - ולי העולם גורם
רק סבל. הוא מגלה תנועות חדשות, מתחיל ללכת - ואני מתנוונת.
מדהים כמה שהוא איש קטן. עם רצונות, ושאיפות, ויופי.
שנה אחת הוא בחיים שלי. רק שנה אחת. הוא פתאום הכל. מסכן.
הוא עוד לא מבין מה גודל התיק שאיזה ג'ובניק בנזונה הפיל עליו.
הוא לעד יהיה הסיבה היחידה בשלה אני חיה. וזה הרבה בשביל ילד
קטן בן שנה.

פרק רביעי.

עוד בוקר מזדיין. היום אני לא קמה מהמיטה. שיקפצו כולם. איתי
בוכה - הוא בטח רעב.
היללות שלו מטריפות אותי - שתוק! אני צורחת עליו- והוא צורח
עליי בחזרה.
אני קמה בעצבנות - ניגשת למגירה, מלטפת את האקדח, מחזירה אותו
למגירה והולכת לחמם לאיתי מטרנה. הוא לא מפסיק לצרוח. אני
מדליקה רדיו הכי חזק שיש. אבל גם הרדיו לא מתגבר על הצווחות של
הקטן. אני חוטפת כאב ראש היסטרי. שיפסיק כבר לצרוח. די! די!
סתום את הפה כבר!

הוא מיילל. לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני רואה שהוא נחנק מרב
בכי. פאניקה.
אני מתקשרת לאמא שלי. בואי, אני אומרת לה. תוך חמש דקות היא
מגיעה. גרה במרחק יריקה ממני בתוך הקיבוץ המסריח הזה. קחי אותו
כבר! אני צורחת לעברה. היא לא מבינה מה הולך. זקנה בלה.
קחי אותו! אני מצווה עליה בצרחות - היא מסיתה את מבטה ממני
לתינוק- רצה אליו.
מרימה את הייצור הורוד והקולני מהלול- מכבה את הרדיו. מה קרה?
היא שואלת אותי.
קחי אותו או שאני לא יודעת מה אני עושה לו.
תגידי לי השתגעת?
אמא. אני רצינית - קחי אותו מכאן ולכי.
מירי'לה מה קורה לך?!
אמא...אני בוכה... קחי את איתי מפה ולכי...
היא מתבוננת אלי עוד רגע אחד, מסתובבת ויוצאת מהדלת. מתניעה את
הקולנועית ונוסעת לה עם הילד הצורח שלי על הברכיים שלה.

אני מרגישה איך פקעת העצבים שלי, שלוחת הרסן, מתאספת מחדש.
הכעס מתקבץ אט - אט מכל חלקי הגוף ומתרכז בבטן. אני מתאמצת
להרגיע את עצמי. שוכבת בתנוחת עובר על הרצפה ונושמת נשימות
עמוקות. מתפשטת בדרך למקלחת, זרם של מים קרים שוטף אותי, אני
נרגעת.
אני יוצאת מהמקלחת רטובה. בלי מגבת. נשכבת על המיטה. הסדין
נדבק לי לגב. אני  פותחת את המגירה ומוציאה אותו, את ידיד הנפש
שלי. את האקדח.

פרק חמישי

אני מניחה אותו על הבטן הרופסת שלי. אני נראית כמו זבל. עוצמת
עיניים ומרגישה איך לאט לאט אני נרגעת איך כל העצבים והכעס
עוברים ממני אליו.
לאט לאט.
בצורת חום.
גלים - גלים.
ואני שוכחת.
שוכחת כמה שהמיטה ריקה כמוני. וכמה זמן עבר מאז שגרמת לה להיות
חמה או מלאה.
את זה אני שוכחת ברגעים האינטימיים שלי אתו. מוצק וקיים -
בניגוד אליך.
אני מרגישה כל חלק ממנו. וכמה אני תלויה בו.
בשניות אני כבר שקועה באינספור הפנטזיות על הרגע ההוא שבו הוא
יחדור לתוכי וירסק לי את המוח או יקרע לי את הלב. כמה מהר זה
יהיה. וכמה קל. כמה קל....

פרק שישי

היום אתה בן 37. ישנתי איתו מתחת לכרית. רציתי להרגיש קרובה
אליו. ואליך. איתי כבר בן שנה ושמונה. ילד נהדר. אפיתי עוגה
והיא יצאה מגעילה ממש. איתי פולט אותה. זה מעצבן אותי.
אני שמה אותו בעגלה ויוצאת. בקיבוץ כולם מעצבנים אותי. מחייכים
אליי חיכים מזוייפים מטומטמים. לכו כוסאמוק טוב?! לא מספיק שמת
לי הבעל אני צריכה לספוג את החרא הזה מכם?! טיפשים.
בלי שאני שמה לב אני בכביש הראשי מחוץ לקיבוץ. אני על השוליים
עם העגלה. המכוניות חולפות במהירות על פנינו. איתי מתלהב ומוחא
כפיים. אני שוקעת במכוניות שנוסעות לפה ולשם במהירות של טיסה.
באיזו מהירות אתה טסת? באיזו מהירות התרסקת? כמה מהר מתת? כמה
מהר....פפפפפפיייפפפפפפפפ
צפירה אדירה קוטעת את מחשבותיי. אני מוצאת את עצמי באמצע הכביש
עם העגלה של איתי. לוקח לי רגע להבין איפה אני ועוד רגע להבין
שזה מקומי. ששם טוב לי. שיכול להיות ועוד רגע קטן ו...
פיייייייפפפפפפפפ  עוד צפירה. הפעם איתי מתחיל לבכות. כוס
עמק... אני מסתובבת וחוזרת לקיבוץ.

פרק שביעי.

איתי נעשה דומה לך מיום ליום. זה כאילו שאתה מושיט יד מהקבר.
ואתה תופס אותי בצווארון, מרים אותי באוויר וחונק אותי. אני
מרגישה חנוקה. לילד יש יותר מידיי ציפיות ממני. הוא דורש ודורש
ואני לא עומדת בקצב.הוא מסתכל אליי - הוא ואתה מסתכלים עליי
במבט מאוכזב כזה. אז אני כישלון, טוב? אל תשכח שזו לא הייתי
אני שקמתי והלכתי.לא, לא, זה היית אתה והאגו המנופח והאידיוטי
שלך. הרי לא גייסו אותך. יכולת להשאר עם אישתך. בכל זאת אישה
בהריון דורשת תשומת לב קצת יותר רצינית. אבל אתה, מה 'כפת לך
בכלל? מה יגידו החברה מהיחידה? ואני תמיד מתנדב, וצריכים אותי.
התיימרת לחשוב שהביטחון של כל המדינה המסריחה הזאת יושב על
הכתפיים שלך. אידיוט.
ובסוף מתת מתקלה טכנית. כן, החברים הטכנאים הג'ובניקים
המחורבנים שלך הרגו אותך כמו נמושה. במקום שתמות בקרב, כמו
גיבור ואני אקבל בשמך, בהוד והדר עיטור גבורה או צל"ש, נהרגת
כמו טוסט. נצלית למוות בתוך המכונה שכל כך אהבת. אידיוט.

פרק שמיני.
איתי לא מפסיק לבכות כבר שבוע. לקחתי אותו לרופא והוא אמר שזה
וירוס שיעבור ואין מה לעשות. אבל הילד לא מפסיק לצרוח. כבר
שבוע אין שקט. אני מאבדת את דעתי. לא  מצליחה לחשוב. שישתוק
כבר. שיישן. מה יש לילד הזה. כבר שעות שהוא בוכה בלי הפסקה.
איפה האקמול. אני צריכה אקמול. או אדוויל. בכל הבית הזה אין
אדוויל?! חיפשתי במקלחת, ובמקרר- איפה זה יכול להיות. מתחילה
לי המיגרנה. יא אללה שישתוק כבר. איך הוא לא מותש. קח. קח
מוצץ. קח אותו כבר. כוס אמק.... רוצה מוצצי? לא הא? אווווף.
איפה הכדו.. אני יודעת איפה השארתי אותם. אני פותחת את המגירה
ומוציאה כדור. נוגעת בו באצבעות ולרגע קט מרגישה יותר טוב .
אני צריכה אותו בפנים כדי שאני ארגיש ממש טוב. אני צריכה את
הכדור הזה כל כך...הכדור הזה משכך כאבים. זה בדיוק מה שאני
צריכה. משכך כאבים הכי חזק שיש. הכל כואב לי.