אתה מחזיק אותו ביד. כמו שמחזיקים אגרטל יפה. אתה מתבונן בנימי
הצבע העוטפים אותו, משתלבים בתוכו, מהווים חלק ממנו. הגוונים
האלה הם חלק ממך. הוא שלך, אך מעולם לא רצית בו. קיבלת אותו
בירושה מהדודה, או מאמא שלך. ועכשיו אתה צריך להחזיק בו.

אתה מחזיק אותו ביד, ולא יודע מה לעשות בו. אתה חושב, כיצד
אפשר עוד לנצל אותו, איזה שימוש חליפי תמצא לו. כי לשימוש
המקורי שלו, הוא כבר מזמן אינו מועיל עוד. אילו היה כדורגל
ישן, היית יכול לקרוע ממנו כמה מחומשים ומשושה אחד, ולהכין
ממנו אגרטל. אבל הוא לא יצלח כאגרטל.

הוא יושב אצלך, חלק ממך, כבר הרבה שנים. אתה גאה בו, אי שם
באחורי מוחך. הן לא תקדיש מחשבה למה שנמצא שם בשקט, לא מכאיב.
אבל עכשיו, כשהוא נפרץ כמו מורסה פתוחה, שאדום ולבן משמשים בה
בערבוביה, אתה שם את לבך אליו.

אתה מוצא לו ייעוד. אתה מחליט לעשות מעשה. אם לא בחייו, אז
במותו יירצה אותך. ואתה שובר אותו. אתה משליך אותו בעוז לרצפה,
ועוקב אחריו במעופו. אין צורך באומץ כדי להפילו, אך כדי
להשליכו- יש ויש.

לו היית פשוט מפיל אותו, היית עלול עוד להתחרט. היית מושיט ידך
אליו, אוחז בו בדיוק לפני שפגע ברצפה. או בדיוק אחרי. ואז קווי
השבר היו רצים דרך בשרו. היית אוחז בו שלם, ולרגע היית מאמין
כי כזה הוא. היית נופל במלכודתה המפתה של מראית העין. אך הוא
היה מתנפץ בידך, פוצע אותה ברסיסים דקים וחדים כסכין. רסיסים
של אשליה.

אך לא אתה. זו אינה דרכך. אתה שולח אותו לדרכו בביטחון. לבך
נצבט, אך לרגע קל בלבד. הן לא תתיר לעצמך להתחרט. אתה מביט בו
בהתרחקו ממך. אתה צופה בהנאה מהולה בכאב בשברים הצבעוניים
המתנפצים לרסיסים קטנים עוד יותר, לוקחים איתם משהו ממך בדרכם
האחרונה. רסיסים אחדים פוצעים את שוקיך, אך אתה מקבל את הדין.
זהו סיכון מקצועי, כשאתה שובר קונספט.