זוהי המאה ה-41. כל העולם כולו אומה אחת, לאום אחד, דת אחת.
אין מלחמות, ולמרות שתוקף השלום האוניברסלי עדיין טרי (בקושי
50 שנה) כבר עתה מתחילים אנשי המדע והרוח להשתעמם בשל חוסר
הגיוון במקצועם. הפילוסופים וההיסטוריונים כבר אינם מאשימים את
טבע האדם בבעיות שקורות כיום; במקום זאת הם יושבים על כורסאות
רכות והוגים בימי העבר, כאשר היו מלחמות של שנים ספורות
שהספיקו לדיונים שארכו מאות שנים. המדענים נמקים במעבדותיהם;
הם רק יושבים ומנסים למצוא עוד שיטת דיאטה מדעית חדשה ועוד
מערכת אזעקה מתוחכמת, אין כבר טעם להמציא נשקים כשאין במי
להילחם ואת החלל כבר כבשנו מזמן; האסטרטגים ואנשי הצבא נחים על
אחוריהם ומשחקים סטרטגו במקום לפתח אסטרטגיות משלהם, הצבא סורג
בגדי תינוקות; ופוליטיקאים? טוב, אולי זה הדבר היחיד שהלך כמו
שצריך: אין פוליטיקאים. השלטון הוא שלטון של מפלגה יחידה
הפועלת לפי רצון העם. אין יותר מדי עניין, החיים הורודים, השקט
האקולוגי האידיאולוגי והתרבותי, הנחת המתמשכת הזאת - כולנו
ידענו הרי ששלום היא תעשייה משעממת.

עם זאת, דבר אחד עדיין לא נעקר - שורש הזעם, הפחד, השנאה. למה
בעולם שכזה אנשים עדיין שונאים? ממה יש להם לפחד? למה נערים
משועממים מחליטים למצות את זמנם בשדידת חנויות מכולת, ולהשאיר
אחר כך את אוצרם הגנוב בכניסה לחנות? למה עדיין יש את "מלך
הכיתה" ואת ה"חנון" שכולם מרביצים לו?
אז זה מספק תעסוקה, כן. ומדי פעם אפילו קם חוקר (במדע או ברוח,
אין זה משנה) צעיר ואומר- אני אגלה את שורש השנאה. אני אלמד
איך לנתק אותה. לרוב הוותיקים מהסים אותו ואומרים לו לחזור
לשבת. כמעט בכל הפעמים הוא מקדיר פניו ועושה כדבריהם. כיום, גם
אני עושה כך. אבל אז, בהיותי רופא ופסיכולוג צעיר, הייתי נלהב
ורציתי לגלות. לא חזרתי לשבת.
הטענה הייתה ששנאה היא איננה רגש מולד. תינוק נולד עם אהבה
בעיניים, אבל בשלב מסויים לאורך הדרך, האהבה הזאת מתחלפת, או
יותר נכון מצטרפים אליה רגשות אחרים, הפוכים לה- שנאה, קנאה,
פחד. אם כך, רגשות אלה הם רגשות נרכשים. ואם הם נרכשים, אזי
מטרתנו שלנו הייתה פשוטה: למצוא מי מוכר אותם. מיהו הסוחר,
ה"דילר".
אני ועמיתיי הגענו למסקנה שהשנאה היא רגש המתחיל להתפתח כאשר
האדם בשלביו הראשוניים של חייו- גיל הילדות, מאז שהוא לומד
ללכת בערך- יוצר מגע עם בני אדם אחרים, בני גילו או שלא. אמו
תמיד תישאר אהובה בעיניו; לעומת זאת אביו עשוי לעורר עליו את
חמתו. בני גילו תמיד ייפגעו בו, לא יקום מצב שבו אדם יהיה עם
חברים בלי להיפגע כל חייו.
עכשיו, משהייתה לנו שאלת המחקר, יכולנו לגשת ולחקור האם התשובה
היא תשובתנו שלנו. אבל כיצד נגלה את שורש השנאה אם הוא מתחיל
בגיל ינקות?
פשוט.
נגדל ילד.

היה לנו קשה לשכנע את טיירה להצטרף לניסוי. היא הייתה בת 33,
אישה מבוגרת בהחלט וחשוכת ילדים. בגיל 27 התגלה אצלה סרטן באחת
השחלות והיא נכרתה. בגיל 28 נכנסה להריון, אך התינוק מת ומאז
לא הצליחה שוב. בעלה עזב אותה; לא רצה אישה שלא תביא לו ילדים.
כאבה היה רב. אבל טיירה הייתה גם אישה אוהבת ילדים. היא עבדה
בבתי ספר וגני ילדים, מחפשת את קירבתם, מפצה על החלל שבה. היא
רצתה ילד, ולמרות סירובה לרעיון ה"גרוטסקי", כפי שתיארה אותו,
של הניסוי, הסכימה לבסוף.

לסקיי הייתה לידה חלקה למדיי. היא נערכה בזהירות אומנם, ניתוח
קיסרי, לא סמכנו על הבעייתיות של טיירה, ובסופו של דבר קיבלנו
חבילה ורדרדה בעלת שיער בצבע הכסף ועיניים אפורות שהפכו אח"כ
לכחול שמיים (כך קיבל הוא את שמו). הוא בלע בעיניו את כל אשר
ראה, והיה שקט מאוד בזרועות אמו. האהבה שהנצה בעיני שניהם אמרה
לנו שהניסוי הזה יתחיל מצוין. וכאשר טיירה התחזקה מעט לאחר
הלידה והניתוח, שניהם הועברו לחבל הארץ הידוע בתור איטליה,
באירופה, שם הוכנה עבורם אחוזה מבודדת ונעימה.

טיירה חינכה את סקיי בעצמה. כפי שציינו, היא כבר עבדה עם ילדים
בעבר, וחינוכו של סקיי היה מושלם; הצירוף של יחסה החם כאם
ויחסה החם כמחנכת, השתלבו יחד וסקיי היה לילד מבריק ומדהים,
הבולע ידע בשקיקה.
סקיי קיבל רק את שהיה צריך. לא רצינו שייגדל להיות מפונק, לכן
לא הרעפנו עליו צעצועים ובגדים ומשחקים; הוא היה מעביר את זמנו
בחצר הקדמית מכוסת הדשא של האחוזה, או משתכשך בנחל שמאחוריה,
מביט בפרפרים וצבאים עוברים ושבים. אמו לא כעסה עליו מעולם על
שהיה מרטיב מפעם בפעם את בגדיו, רק הייתה מסבירה לו והוא היה
מבין. כעס הוא לא למד ממנה, והיות ולא פגש אף אחד אחר, לא למד
כעס מעולם.
גם כסף לא קיבל. הוא ידע מהו כסף, אך לא היה לו צורך בו שכן
הוא לא יצא להסתובב ולקנות דברים. את שהיה צריך קיבל, ומעבר
לכך הוא פשוט לא רצה.
סקיי אהב את אמו בכל לבו. חסר מודעות לכעס או שנאה, מעולם לא
היה רגש שייגרום לניצוץ האהבה בעיניו לדעוך, וניצוץ זה אכן
נותר בעיניו גם כשהיה בן 19.

מעט אחרי יום הולדתו התשעה-עשר, חלתה טיירה. היא הייתה כבר בת
54 שנים, צעירה עדיין מכדי למות אך גופה היה חלש והיא ידעה
שהיא גוססת עוד בטרם אמרו לה זאת אנשי מקצוע. בקשתה היחידה
הייתה שירחיקו אותה מבנה; היא לא רצתה שהוא יזכור את אמו
הגוססת והחולה, אלא את האם שלימדה אותו, צחקה אתו, שיחקה אתו.
מילאנו את בקשתה, כמובן. ביום שבו לקחנו אותה היא אמרה לי
"ג'יימס, אתה יודע שאני אוהבת אותו. תגיד לו את זה". חבל שלא
יכולתי למלא גם את בקשתה זו.
שעתיים אחרי שחזרתי לאיטליה, הניסוי התחיל.

"... ועכשיו, היא בפלורידה, קורעת את החוף עם הבחור הזה. מצאנו
פתק במשרדה בו היא מסבירה לנו שעלינו לטפל בך עכשיו, כי היא לא
רואה בך חלק מחייה החדשים ולא רוצה אותך בהם. סקיי? אתה מקשיב
לי, סקיי?"
סקיי הביט בי בעיניים של תכלת, כל כך בהירות, אפשר לטבוע. הן
בהקו, כאות לדמעות אשר בעיניו שעוד מעט הן ייפרצו כי איש לא
לימד אותו שיש לעצור אותן. אך הוא לא הסב מבטו ממני כל זמן
שדיברתי, כשסיפרתי לו את השקר הגדול הזה, מלא בדברים קשים שאני
- באופן אישי - לא הייתי עומד בהם בלי להרביץ למישהו, למשהו.
אבל זוהי גם הייתה מטרת הסיפור- לבדוק מה יש בו, בסקיי, האם
משהו חילחל, האם יש בו רגש שלילי. שום דבר. רק העיניים
המנצנצות, הרטובות.
ועכשיו הן מפסיקות לנצנץ, המים זורמים, שני שבילים רטובים
לאורך פניו עד הסנטר. הוא מוחה את אפו בשרוול חולצתו, תנועה
ילדותית ומגוחכת כשהיא באה מגבר צעיר בן 19, גבוה, חסון. "היא
לפחות... היא מאושרת איתו?" הוא שאל, קולו לא מסגיר את העובדה
שהוא בוכה. אולי כשלא עוצרים את הדמעות אין את הגוש שחונק את
הגרון.
פערתי את פי לשאלתו. כרגע אמרתי לו שאמו היקרה, אותה הוא אוהב
יותר מכל, עזבה אותו כדי לחיות עם בחור בגילו בקליפורניה, והוא
דואג לאושרה? אני הייתי סוטר לפניה ומבקש גט. אבל מצד שני, אני
לא שפן ניסויים.

תוך חודש נערכו הסידורים עבור תחילת חייו העצמאיים של סקיי.
חשבון בנק שמן היה מוכן מאז נולד על שמו, כסף שאמו שמה בצד
ושתפח עוד יותר לאחר צוואתה. הוא נכנס ללימודי תואר ראשון
באוניברסיטה מקומית וקטנה (הדיקן הוא אביו של אחד משותפיי
לפרוייקט), השתכן בדירה קטנה לא רחוק עם שותף צעיר בן גילו (בן
דוד של אישתי) ועבד בתור קלידן עבור פרופסור זקן (מרצה שלי
באוניברסיטה) שהוציא מדי פעם מאמרים ושלם בעין יפה עבור
ההקלדה. חייו של סקיי היו בנויים, כמו מבוך של עכבר שבמרכז יש
גבינה. עכשיו צריך לראות איך העכבר ישתלב בפנים.

למשך תקופת מה הכל היה תקין. סקיי ושותפו, מקס, הסתדרו נפלא
והיו לחברים טובים; הפרופסור סיפק לסקיי הן תעסוקה והן ממון,
הנער בקושי נגע בחשבון של אמו; באוניברסיטה היה אהוב, והשתלב
מהר בקרב הבנים בזכות מוחו השנון ובקרב הבנות בזכות יופיו
המדהים. הילד למד מהר איך לחיות.
ההתדרדרות הייתה איטית, בהתחלה, אך כמו כדור שלג הייתה תופסת
תאוצה. זה התחיל בקטן: ריבים קטנים עם מקס, חוסר שינה בלילה
מעומס לימודים ועבודה (לפרופסור רק נצטברו עוד ועוד מאמרים),
בחורות שבהן הוא מתאהב רוצות אותו בגלל המסתוריות שאופפת בחור
כל כך תמים, ואז מאבדות עניין  תוך שבוע ומותירות אותו עם לב
שבור. זה היה הולך ומחמיר: מקס היה מעיף אותו מהבית בלילות
מסויימים עם כרית ושמיכה, נותן לו לישון על הספסל בפארק;
הפרופסור היה צועק עליו כאשר לא היה מגיש לו בזמן את כל חמש
העבודות שנתן לו להכין מהיום למחר, למרות שעבד עליהן כל הלילה;
הוא היה נרדם בשיעורים, מאחר; חבריו החרימו אותו, אפילו הם כבר
לא זכרו למה; בחורות שמו אותו ללעג. הוא סבל, והכל היה בגללנו.
הכל היה מכוון. רצינו לראות מה הסף שלו, איפה הוא יישבר, מתי
הוא יקרוס וישנא, יקלל, יכה. אבל לא. סקיי היה מחייך וסובל
בשקט, חוזר הביתה עם איברים כואבים משינה על ספסל, מגיש עבודות
לשיפור ציון, מבקש הארכות זמן מהפרופסור, מחכה עד יעבור זעם
חבריו, אוסף את חתיכות לבו השבור ופשוט ממשיך הלאה.
אולי בתוך תוכו היה איזה קול שידע שהוא אומלל. אם כן ואם לא,
הוא לא הראה זאת, ולא עשה דבר בנידון.
תוסכלנו על ידי חוסר ההצלחה שלנו. סקיי היה אמור או להשתגע או
לכעוס ולהביע רגש שלילי כלשהו עד עכשיו. אבל כלום. לבסוף נפלה
ההחלטה על להביא תותחים קצת יותר גדולים. לספר לסקיי את
ה"אמת". זה נפל בידיי, כמובן.

"הלו, מר אוונס", אמר סקיי כשפתח את הדלת. "תשתה קפה?"
"לא, לא תודה סקיי. וקרא לי ג'יימס".
"בסדר, ג'יימס. כמה סוכר?"
"סקיי, אני לא רוצה קפה... באתי לדבר איתך על נושא חשוב מאוד.
אני צריך שתהיה מרוכז, ותעקוב, ברור?" כאילו שהיה צורך לבקש
ממנו להיות מרוכז. סקיי יכול להכין קפה ביד אחרת, לעשות
ג'אגלינג בשנייה והוא עדיין יביט בך בעיניו הכחולות, בולע
ומבין כל מילה שאתה אומר - מבין בדרכו התמימה שלו, כמובן.
"סקיי, טיירה - אמא שלך - היא לא עזבה אותך. היא רצתה להישאר
איתך, אך אנחנו גירשנו אותה. לא רצינו לתת לה להישאר ולהרוס
אותך".
"להרוס אותי?" הוא שאל בתמיהה, וחיוך קל בזווית פיו. "איך אמי
האהובה תוכל להרוס אותי? ואם לא אכפת לך שאני שואל, ג'יימס,
איך לכם היה הכוח למנוע ממנה להישאר איתי אם היא רצתה בכך?"
לא היה לנו, חשבתי. "זה מאוד פשוט, סקיי". בלעתי את הסלע שהיה
תקוע בגרוני, והמשכתי את הסיפור שהרכבנו במשרד. "אמך הייתה
שכירה שלנו. היא ילדה אותך כחלק מניסוי חברתי ליצירת אדם נכה
סוציאלית, שלוקה בחסרונם של מספר אלמנטים החיוניים לאדם להסתדר
בחברה - אתה וודאי מבין כשאני לא מציין אותם. היא הייתה שכירה,
וככזו, אם אמרנו לה ללדת- היא ילדה, ואם אמרנו לה ללכת- היא
הלכה, הן בשל חובתה לניסוי והן בשל ערימת המזומנים ששתלנו
בידה".
סקיי הביט בי בעיני עגל טיפשיות, עיניים תמימות.
"אתה מבין מה אני אומר, סקיי? אתה נכה. נכה ריגשית. אתה
מוטציה, פריק, יצור, חייזר אפילו אם תרצה. ואנחנו עשינו אותך
כזה. אמך, עם כל האהבה שהיא הקרינה לך עשתה אותך כזה" אלי, סלח
לי על חילול המתים הנוראי הזה... "מרצונה החופשי ותמורת תשלום
היא הפכה את בנה למפלצת".
סקיי בהה בי באופן שבזעמי פירשתי כטיפשי, כאילו הוא טיפש, לא
מבין אותי, לא קולט, מפגר; היום אני יודע שהוא באמת לא הבין
אותי, אך לא מתוך טיפשות. הוא פשוט לא מסוגל להבין רוע.
"ודאי הייתה לכם סיבה טובה", הוא אמר. "קידמת הטכנולוגיה,
הפסיכולוגיה- אמרתם שזה ניסוי, לא? וודאי חקרתם משהו. אמור לי,
ג'יימס, האם הנסוי שלכם הושלם כשאמי הלכה? האם החכמתם? האם אני
אי פעם אחלים?"
בתחילה חשבתי שזה ניצוץ של ציניות, תקווה של הצלחת הניסוי
ותקווה לשגשוג אפשרי של סקיי עלתה בי, ושימחה אותי. ואז לבי
צנח כשהבנתי שהוא רציני.
"לא סקיי, הניסוי לא תם. ולא, אינני מאמין שתחלים אי פעם. כמו
עיוור מלידה שלא ייראה שוב-"
"אבל, הטכנולוגיה של היום יכולה..."
"אל תקטע אותי, סקיי, זו מטאפורה עתיקה יותר ממגדלי התאומות.
אתה לעולם לא תחלים, לא תשתלב בחברה, כי אתה נכה בצורה שכל
הטכנולוגיה, הרפואה והפסיכולוגיה לא יוכלו לתקן, ואני ואמך -
אנחנו גרמנו לכך".
נתתי לו חמש דקות לעכל, חמש דקות בהן הוא רק בהה בי, ואז התחיל
להביט לצדדים בריחוק. בחנתי אותו. עיניו נעו לאט, סוקרות את
החדר, ויותר מאשר שקילת דבריי הוא נראה משועמם. מקץ חמש דקות
הוא נאנח, קם, ואמר: "עכשיו קפה?"
אנחה. "סקיי, שב. זה לא הכל. אני רוצה שתגיד לי בכנות, עכשיו,
מה אתה מרגיש כלפיי וכלפי.. אמך, עכשיו שאתה יודע" - בליעת
גוש, ועוד גוש -  "את האמת".
סקיי חשב רגע. אז קם והלך למטבחון, והרתיח מים. משם הוא הביט
בי ואמר "חבל לי קצת, אתה יודע? כמו כשסוזנה אמרה שהיא עוזבת
אותי כי אני כבר לא... מסתורי כמו שהייתי. אני לא מבין למה לכם
לגרום לנכויות- האם נפתרו כבר כל הנכויות בעולם, שצריך לחשוב
וליצור אחרות, מלאכותיות? אבל רגשותיי לא השתנו. אותך אני אוהב
כשם שאהבתי תמיד- עוד אדם, חבר, שאני יכוללשוחח איתו. אמי -
וכי אוכל לשנא את אמי שלי? להפך. הידיעה שהיא לא עזבה אותי
לטובת עלם חמודות צעיר מעודדת אותי, מראה לי שהיא כן אהבה
אותי. היו לילות שפקפקתי בזה, בהתחלה. עכשיו אני יודע שזה
טיפשי, לפקפק באהבתה".
נאנחתי, בפעם המי-יודע-כמה באותה שיחה קצרה. "שני סוכר, סקיי.
בלי חלב."

קאסי לא הייתה בתוכנית, אבל היא הביאה לקצו של הניסוי. להבדיל
מחייו לפני כן, היא לא הייתה התערבות שלנו.
סקיי, שפתח חנות ספרי יד-שנייה בכסף מהחשבון של אמו, פגש אותה
יום אחד כשנכנסה לחנות. היא הייתה מדהימה ביופיה, משכילה,
משעשעת. היא שאלה אותו על דעתו בנוגע לאחד הספרים בחנות- במקרה
אחד האהובים עליו. הוא דיבר עליו עד שסגר את החנות, המשיך לדבר
במשך ארוחת הערב, שינה נושא כשנסע איתה לדירתו, ועבר עוד שלושה
נושאים בארוחת הבוקר במיטתו.
הם נפרדו בנשיקה.
היא התקשרה אליו למחרת, הם יצאו לסרט.
הם התחילו לצאת קבוע.
זו הייתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה של סקיי. עד אז,
התאהבויות- הנעורים שלו בבחורות שלקחו אותו כסטוץ מעניין
בקושי, בהן התאהב נואשות, פתאום נראו לו כאין וכאפס לעומת הדרך
בה קאסי גרמה לו להרגיש.
אהבה הייתה הדבר היחיד שהרגיש- אבל הוא הרגיש אותה בצורה
הממלאת את הפער שהיו אצל אחרים ממלאות השנאה, הקנאה. וגם קאסי
אהבה אותו. לראשונה בחייו, הוא היה נאהב. והוא היה מאושר.
מקץ שנה וחצי קאסי עברה לגור איתו. הוא פחד שאם יהיה מאושר
יותר, ייתפוצץ.

לאחר שנה, זימנה אותו הוועדה. החלטנו שאם הוא כבר יודע בערך על
הניסוי, ננסה להתעדכן מדיווחיו שלו, גם בגלל שבמשך 26 שנות
חייו אנחנו רק עקבנו מהצד עם התערבות "קטנה" פה ושם, וגם משום
שמאז השיחה שלי איתו אנחנו דיי פנינו לנושאים אחרים והתעלמנו
מהנכה שלנו.
הבדיקות ארכו זמן רב. הפסיכולוגים שלנו פשוט סירבו להאמין שהוא
מנוטרל כל כך מבחינת רגשות שליליים ומחשבות שליליות. הם החזיקו
אותו איתם תקופה ארוכה. למען הדיוק - שנה ושבעה חודשים.
בתקופה זו, בתוך כל הדיונים מפוצצי-המוח על רגשות, סקיי הבין
עד כמה בעצם הוא אוהב את קאסי. עד כמה הוא רוצה לבלות איתה את
שארית חייו. ביום בו שוחרר הוא הלך לחנות התכשיטים הקרובה וקנה
לה טבעת אירוסין.

סקיי חזר הבייתה מאושר, מחוייך מאוזן ועד אוזן. הוא נכנס
לדירתם וקרא לה. היו קולות מחדר השינה. זה היה בוקר. הוא פחד
להעיר אותה. הוא נכנס בשקט בשקט, מחייך למחשבה כמה מאושרת תהיה
כשיפתיע אותה כך.
אבל היא הפתיעה אותו.
לא שהוא לא שמח לראות אותה עירומה במיטה לקראתו, להיפך. אלא
שהגבר העירום השוכב לצדה הרס מעט את התמונה.
קאסי, בגאוותה שהייתה נוראית כיופיה, ניצבה מול המיטה, וגוננה
על עובדת הימצאות הזר. "חיכיתי לך חצי שנה, ולא חזרת, סקיי",
אמרה. "לא יכולתי לחכות לעד. אהבתי אותך, אבל אתה עזבת אותי
בוקר אחד, בלי מילה, בלי פתק, בלי טלפונים כל הזמן הזה, בלי
לדעת מתי תחזור. לא יכולתי לחכות עוד."
סקיי עדיין לא עיכל. שריריו נרפו; קופסת הטבעת, שהייתה קפוצה
בידו, נשמטה לרצפה.
קאסי הביטה בקופסה הכחולה המעוטרת. היא ידעה מה יש שם, זה לא
היה קשה, סקיי לא היה נוהג להביא לה תכשיטים. זה לא ריכך אותה.
"זה פשוט לא יכול להימשך ככה סקיי. זה נגמר".
לפתע, נפערו עיניו של סקיי. הוא זינק עליה, והדף אותה אל
המיטה. הגבר הזר זינק עליו מיד, הטיח את ראשו ברצפה במקום בו
עמדה קודם קאסי, חובט בפניו באגרופו שוב ושוב, עד זוב דם.
סקיי אפילו לא התנגד. הוא לא ידע איך.
אולי באמת היה איזה גורם מוטאנטי מיוחד לו, שמנע ממוחו להזרים
לגופו אדרנלין. ואולי אדרנלין זרם לגופו ורק מוחו לא ידע
להשתמש בו. הסוד נותר עם סקיי.
הוא נחבל קשות, ונשלח למיון, שם גילו שהוא הוכש על ידי נחש.
כפי הנראה במקום בו עמדה קאסי היה נחש, וכשהחבר החדש שלה הטיח
את סקיי לרצפה הנחש נבהל, הכיש, וקטל. יכולנו לרפא אותו, בחרנו
שלא.
הוא הרוויח את מותו ביושר.
הניסוי נגמר.
אנחנו למדנו את הלקחים שלנו.
קשה ללמד כלב זקן תרגילים חדשים, קשה ללמד אדם מבוגר רגשות
שהוא לא קלט בגיל מוקדם.
זאב לא יגור עם כבש. תכניס שה תמים ללהקת זאבים, גם אם יהיה
בעור זאב, הם עדיין יריחו את התמימות שלו ויירמסו אותו
לחתיכות. והוא לא יוכל לטרוף. והם לא יוכלו שלא להורגו.
האנושות לא מוכנה עדיין לאנשים כמו סקיי. לא מוכנה עדיין
לתמימות.