7.7.06

איך אוכל לבקש מכם שתרגישו משהו שלא קיים בכם? ואיך תוכלו
לרצות אותי כשהאינטרסים שלנו מקבילים אחד לשני, אבל רק כמעט?
ואף אחד מכם לא יוכל להרים את הראש כשאספר לכם על השיגעון
הייחודי שלי, על החיפושים האינסופיים שלי מתחת לאבנים ומבין
העצים אחרי הריגוש.
ואיך אנשים שקולים כמוכם, תוכלו לדמיין לעצמכם, ולו במאית, את
האדרנלין שזורם לי בדם כשאני עושה משהו שמספק אותי, שממצה
אותי, שמאתגר אותי?
הרי מעולם לא ידעתם מה זה כשאתגר משתלט עליכם, ואתם כמו
פסיכוטיים, לא מצליחים להבין אם זוהי הרגשה אמיתית, רגש טהור
או רצון מטורף להרגיש משהו... כל דבר, העיקר להרגיש. הרי אתם
כל כך שקולים, מחושבים, בוגרים. ואני... ילדה קטנה שמחפשת
ריגושים, שבורחת משיגרה כמו מאש, שמחפשת אתגרים שרק פוגעים בי.
הרי מעבדות באנו ואל עבדות נחזור, ואני מקדימה את כולכם בכמה
עשרות צעדים, חוזרת אני לעבוד אלילים שלא דורשים מזבחות
ופולחנות... אל עבדות חזרתי בטרם עת, ועכשיו אני נתונה לחסדי
הפסיכוטיה.
ואל תסתכלו עליי מהצד, תצביעו לעברי באצבע מאשימה ותלגלגו עליי
מאחורי גבי (כי גם צדיקים חוטאים לפעמים). אני מצטערת שאני לא
כמוכם, הלוואי והייתי. הלוואי ששגרה לא הייתה מכאיבה לי
ושהריגוש היה אצלי משהו של מה בכך ולא משהו שהוא הכרח.
והאם פעם עשיתם משהו, שהייתם כל כך בטוחים שזה מה שאתם רוצים
לעשות ואחרי המעשה גיליתם שזה בכלל לא מה שרציתם, שרק רציתם
לשמוע משהו ספציפי ולהמשיך הלאה ופתאום גיליתם שיש לזה השלכות
שבסופו של דבר - אין לכם לא עניין ולא רצון להתמודד איתם?
ברור שלא!
אתם הרי כל-כך שקולים וכל-כך נבונים, הלוואי שהייתי כמותכם,
הלוואי שלא הייתה לי אובססיה לריגושים, בריחה משיגרה... תמיד
אמרתי שאני צעירה לנצח (אבל לא ילדה...).
ופעם הבעתם צער כלפי אנשים שפגעתם בהם בגלל השטויות שמתרוצצות
אצלכם בראש כשבכלל לא תכננתם לפגוע באיש, רק קצת להרגיש את
פרפרי האדרנלין?
סליחה!
אתנצל בפניכם על שנפגעתם שלא מרצוני ושהייתם הטרף שלי בשדה
הציד הבלתי נראה שלי. אבקש שתסלחו על טירוף זמני (בתקווה)
שלוקה אני בו... במחילה מכם!
ואבקש אני סליחה מעצמי, על הפחד החולני הזה משיגרה, על החיפוש
אחר האתגר והרדיפה של הריגוש... ואסלח.

ולמחרת אחזור לסורי, כי זו מי שאני.

ואולי תגידו לי אתם, איך משנים פחד משיגרה ורצון לאתגר, ריגוש
ושבירת שיגרה,
ואולי תגידו לי אתם, איך לאמץ את החלק הכי בריא שיש בכם -
נורמליות?