18.7.07

רגשות שהתפרצו אחרי הלווייתו של סמל שי אטיאס ז"ל.
שי - לא נשכח, לא נסלח!

מוקדש לכל החיילים בכלל ולחברים החיילים היקרים שלי בפרט.

קברו אותו אתמול...
שמו אותו בתוך גן שפורח מדמעות של עצב. שמו אותו שם, את הילד
הקטן שלנו, שרק רצה לחיות. עכשיו הוא חי... אבל לא בעולם הזה.
הוא נלחם למענו ומת למעננו.
תפסיקו לרגע לכתוב שירים על אהבות נכזבות,
תעצרו לרגע את סדר היום שלכם,
אתם לא רואים שהולכים לנו חיילים?
תעצרו שנייה את רצף החיים,
זה המעט שתתנו לנופלים,
זה המעט שתתנו ללוחמים שמגנים עלינו.

הילדים שלנו מתים בשמירה עלינו!
הם שכחו כבר מהי השינה, אולי אפילו כבר לא זוכרים איך ההורים
היקרים שלהם נראים, הם נמצאים שם, נלחמים בשביל המדינה שלנו,
בשביל שאנחנו נוכל לחזור כל יום הביתה בבטחה וללכת לישון
רגועים, כי הם שם - שומרים עלינו.

איך אתה נותן לילדים שלנו ללכת ככה? ליקרים שלנו שעוד כל החיים
לפניהם?
האדמה הזאת מקודשת לי, ועל האדמה שלי חתום בדם - "חיילים".

קברו להם אתמול את הילד...
שמעתי את האבא זועק בידיים מורמות אל השמיים "קחו אותי
במקומו".
כמה כואב זה לראות אב מתאבל כל-כך על ילדו יקירו, על החייל שלו
שהיה לו לגאווה עצומה, וגם לנו כואב עכשיו, וזה לא באמת משנה
אם אנחנו מכירים או לא, אנחנו
משפחה -  משפחת החיילים. וכשלוקחים לנו אח גם אנחנו בוכים,
וכשפוגעים לנו
בבסיסים - גם בנו פוגעים.
החייל שלנו הלך, זה לא רק אבל אישי ולאומי, זה הוא גם אבל
קולקטיבי של כלל החיילים שלנו, שבכל יום לפני השינה מבקשים
שיותר לא ייקחו לנו אח, שיותר לא יגעו לנו בילדים.
כי פרחים אסור לקטוף, ובוודאי שלא ניצנים.

חיילים שלי, יקירים שלי, תשמרו על עצמכם, בכל יום אנחנו
מתפללים שהמלחמה תסתיים ושתחזרו הביתה בריאים ושלמים.
אתם עושים עבודת חיל, תשמרו על עצמכם כי אתם הפרחים שלנו.

מתפללים לשובם של החיילים החטופים שלנו!

אל תיקחו לנו יותר ילדים, אל תקטפו לנו יותר ניצנים,
תשמרו לי על החיילים...