בבוקר זה מתחיל, שינוי רגיל בתוכניות
בשבע ועשרים ושתיים וחמש עשרה שניות
הוא מתלבש, עושה קפה
יושב מול העיתון, קורא בלי לעצור
היום הזה דומה קצת לאתמול
ולמחר, כבר מאוחר, צריך לצאת ולעבוד
להיפגש עם אנשים, להילחם על הכבוד
לחשוב שהעולם יפה
למצוא תשובות לשאלות הלא ברורות
היום כמעט נגמר... ושום דבר חדש כבר לא יכול לקרות.

ויש לו את החברה הכי יפה בעיר
אבל הוא מעדיף לחשוב שזה כבר לא ממש עוזר
ויש לו את הכי גדול, הכי חזק, הכי מהיר
והוא אוהב לראות סרטים כחולים רק בשידור חוזר
כשהוא יודע את הסוף, הוא לא טיפוס של הפתעות
מוציא ענן עשן החוצה, מחכה שיתפזר
בחדר, יש לו אוסף חיוכים ואוסף של דמעות
רוצה למצוא את הזוית הנכונה אבל זה לא ממש עוזר.

בלילה זה קורה, יוצאים שלדים מהארון
והוא נלחם בהם בלי הפסקה, מפסיד לאחרון
הוא מתייאש ומתעורר
יושב מול החלון, בוכה בלי לעצור
חושב שהוא צריך למצוא מקום
כל כך אחר, הוא לא זוכר איך לנווט במציאות
ולהבין שיש דברים שלא באים לו בקלות
שהעולם לא יתפורר
למצוא תשובות לשאלות הלא קשורות
הלילה לא נגמר... והוא שואל מה עוד יכול עכשיו לקרות?

ויש לו את החברה הכי יפה בעיר
אבל קשה לו להנות או לפחות כך הוא חושב
כי יש לו את הכי גדול, הכי חזק, הכי מהיר
והוא אוהב את הרעיון של יחסים בתוך מחשב
כשהוא קובע את הסוף ומחפש הרפתקאות
פתאום הוא בן זונה ספונטני, סבלני ומתחשב
מכניס את היד למכנסיים וכותב:"להתראות"
הולך למצוא את הזוית הנכונה או לפחות כך הוא חושב.