כשחזיתי בסחורה
שבחלון הראווה,
לא היתה תוית מחיר.
האם ערכה הוא כה כביר ?

צפיתי ונגעתי ולא היה לי די.
והלכתי וחזרתי גם כשלא היה לך פנאי.
אהבתי את שלי והייתי מאושר,
כשטעמתי רוח, דם, דמעות וגם בשר.

ונתתי את שנתי,
את שנותיי ואת ביתי.
הייתי גביר וגם אביון.
הייתי עבד ואדון.

היית ימיי ולילותיי,
היית ביתי וכוחותיי.
היית בתי, היית אימי,
היית הוני, היית עצמי !

ואז אבדה הכהונה
ואת היית פתאום שונה.
ובחלון הראווה,
שוב אין מחיר על הסחורה.

והעוברים והשבים,
חוזים, לוקחים וטועמים.
היתכן, אחות קטנה ?
ההיית כל-כך זולה ? . . .