עיוורות עיניו, לא מוכנות
מצד לצד הן לא פונות.

משכר ומשקר לכל גוף שבו עובר
היא מסתובבת סביב החדר
הבכי רק הופך גובר.
סוגר מכל כיוון, לא משאיר אוויר לנשימה,
והכרית שלה זועקת,
אין בי מקום לעוד דמעה.
הרעד לא פוסק,
הוא משתק את כל גופה,
על ילדתי הקטנה,
אימת נפשי קלפים שלפה.
קדימה ואחורה,
היא מתנדנדנת סביב צירה,
תיזהרי, קטנה, אמרתי לא ליפול לשם,
הידיים שלה פתוחות והדם עדיין חם.
פורשת כנפיים, ונופלת,
סומכת עליה שתתפוס,
אך הוא מכיר את חולשותיה,
מולו כבר לא תוכל לכעוס.