תשע עשרה שנים לפני היום, אמא שלי החזיקה את היד של בעלה. היא
בכתה וצרחה ובכתה וצרחה ובכתה וצרחה, ואז יצא ממנה גוש עור
ודם. היא הסתכלה עליי לכמה דקות, חייכה ובכתה וחייכה ובכתה,
ואז האחות לקחה אותי. גברים היו הורגים בשביל שאחות תקלח אותם,
אבל אני זכיתי לאמבטיה מאחות כבר בגיל 10 דקות. אני חושב
שכולנו זכינו לזה.

שבע עשרה שנים לפני היום, אבא שלי היה בשכם. "יניבי," הוא אמר
לי בטלפון כאילו שבגיל שנתיים הבנתי משהו, "שיהיה לך יום הולדת
הכי שמח שאפשר, וכשאבא יחזור ממילואים הוא יקנה לך מתנה יפה".
אבא יצא מהמילואים אחרי 12 יום, אני אפילו לא זוכר מה הוא קנה
לי.

לפני שלוש שנים אני ומרב התווכחנו אם לשים קונדום או לא, בסוף
שמנו, אבל נהניתי בכל זאת. מרב הייתה בת עשרים, והיא הייתה ממש
טובה. אחר כך היא בירכה אותי על הסטאטוס החדש שלי, והדליקה לי
ווינסטון צרפתי, סיגריה מגעילה כמעט כמו טיים. היא הבטיחה לי
סיגריה נורמלית מתישהו, וככה יצא ששלושה שבועות אחרי יום
ההולדת השש-עשרה שלי והזיון הראשון שלי, עישנתי פעם ראשונה
סיגריה ירוקה. אחרי כמה זמן למדתי להפיל ראשים, ואפילו לעשן
בלי פארשים.
את יום ההולדת השמונה עשרה שלי ביליתי במוסד גמילה, מתחנן לקצת
אבקה.

החבר'ה הולכים לבר הערב, איזה פאב אירי חדש שנפתח. אנחנו שבעה
חבר'ה - כולם ממרכז הגמילה. עינת, רותם, נופר וחופית הן הבנות,
ואז יש אותי, את רועי ואת אלון. עינת ורועי ביחד עכשיו, רועי
תמיד יוצא עם פרחות, ועינת בדיוק כזאת.
דוד של אלון ח"כ, ונוזל למשפחה הזאת כסף מהציפורניים. אני
ונופר היינו ביחד באותה כיתה ביסודי, ותמיד שנאנו אחד את השני,
אבל כשנפגשנו במוסד הסתדרנו מצוין. אני הגנבתי לה קוק והיא
הגניבה אקסטות. עד שעלו עלינו, כמובן.
אני בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שלקחתי טריפ. העננים נראו
כאילו הם מפלסטיק, ובאמת כאשר הושטתי יד אליהם הם היו פלסטיים.
שברתי ענן אחד לשניים, ומתוכו יצא נוזל שקוף. אנשים חושבים שזה
גשם, אבל אני יודע את האמת. מאז, כל פעם שיורד גשם, עינת
וחופית רצות לקפוץ בשלוליות, אבל אני נגעל מהדם. אח"כ הסתכלתי
למטה, והמדרכה נראתה לי כמו רכבת הרים. נשכבתי והחזקתי חזק
ביאיר, שהיה איתי. פתאום הבנתי מה כ"כ כיף בלופים.