בימים שלפני, כשריקודי  הורה בימי שישי היו שגרה, כשרעד חלף
עם הישמע ההמנון הלאומי וחייל במדים עורר התרגשות מובנת,
חלמתי על הקיבוץ. ראיתי את עצמי חולבת פרות עתירות דדיים,
קוטפת תפוזים דקי קליפה ומנושקת על ידי בחור בלונדיני רחב
כתפיים ובר-חיוך. לא סיפרתי על חלומי לאיש, בטח לא לאימי
שכבוגרת רוסיה הקומוניסטית סלדה מכל דבר שנדף ממנו ריח
קולחוז. לתנועת הנוער הצטרפתי כמפלט חברתי ומכל התנועות
שהסתובבו ברחובות בחרתי את הפחות פופולארית  בגלל מיכאל.

הביקור המתוכנן של "הקבוצה" בקיבוץ  השכן הדליק את דמיוני
שכבר אז היה מפותח. לאימי אמרתי כבדרך אגב "שמחר אנחנו קופצים
לביקור קצר אצל חברים בקיבוץ." מיהרתי להתחמק החוצה, לא לפני
שהשגחתי בגווה המתכווץ. יכולתי רק לשער את שחשבה.

החולצה הכחולה עם השרוך המתינה לי בבוקר. מגוהצת ומבהיקה
הצווארון מעומלן לפי כל הכללים, גם המכנסיים הקצרים עם הגומי
בירכיים והסנדלים התנכיים.

מיהרתי להצטלבות. כתמיד הגעתי ראשונה, אז התחבאתי  מאחורי
השיחים שלא יידעו שאני חמור קופץ בראש. רק כשראיתי את כולם,
הזדקפתי ומיהרתי להצטרף אל המאחרים. צעדנו בשורה כשדודו
המדריך בחזה מתוח מוביל אותנו בשביל העפר, מעיף מבט לאחור מדי
פעם  להבטיח שאיש לא נושר בדרך. צעדנו בשקט, עינינו נעוצות
בעקבי הקודם לנו בשורה. כל הניסיונות של דודו לעורר אותנו
לזמזם שיר רועים זה או אחר לא צלחו. ואני עוד תקועה בכתפיה
השמוטות של אימא, ומה אם אתאהב בקיבוץ ולא ארצה לחזור הביתה?

האם ייתנו לי להישאר שם? ובאמת אצטרך לחלוב פרות כל בוקר? אני
הרי לא יודעת לעשות כלום. אני מעיפה מבט חטוף בידיי הלבנות
שאימא טוענת שיש בהן חורים והכול נופל מהן. אצבעות שמנמנות
שלא יודעות לעשות  הרבה לא לשטוף כלים ולא לסדר מיטה ואפילו
לשטיפת רצפות לא יצלחו, סתם אצבעות לבנבנות. מי ירצה בקיבוץ
ידיים שכאלה? אני ממהרת להחביא אותן בכיסים  ומקווה שאיש לא
יבקש ממני להציגן לראווה בשערי הקיבוץ.

הכי מדהימים הם חדרי הבנות עם מיטות הברזל והקוצים והציורים
של חמניות ועוד קוצים. כאילו שזה הדבר היחידי שאפשר לצייר.
כן, יש גם מפות רקומות ומגבות על מסמרים עם שמות לכודים בפינה
אילנית, אביבית, שירית. כמה נתקנאתי בבנות שישנות במיטות ברזל
מכוסות בכיסויים כחולים ולידם שולחנות קטנים עם קוצים בבקבוקי
חלב מרוקנים. החדרים היו ריקים כי הבנות "עובדות" עכשיו
במכבסה, בקטיף, במטבח. רק הרפת מפחידה אותי וגם העגלים הקטנים
לא מרסקים את הסתייגותי. הפרדס כבר נראה יותר סביר אבל הסולמות
הגבוהים  פחות. אחר כך קופצים למכבסה שם מציעים לנו בין אדי
הקיטור קפה שחור מר ועוגיות משנה שעברה ומשם קדימה לחדר האוכל
המאובק, על כרזותיו מחג שחלף.

אכלתי ארבע נקניקיות ופירה מיובש וחזרתי הביתה מלאת התלהבות.
אני חושבת שבמשך שעה לא הפסקתי לספר לאימא את כל שנפלא בקיבוץ
ואימא, בשלווה אופיינית לא שואלת שאלות, לא  מתעצבנת, לא מרימה
קול רק מתעניינת: "בדיוק הכנתי שניצלים, רוצה אחד?"
"אבל אכלתי," אני מתקוממת בפה מלא.

אחר כך מציעה לי אימא כוס  קפה מה שדי מוזר כי תמיד אני היא
זו שמכינה לה קפה  מגרעינים טחונים ביד ולי קפה נמס פשוט כזה.
אז אימא רוצה לפנק אותי,  למה לא.

על הקיבוץ לא שוחחנו יותר וגם החשק שלי לנקניקיות פחת עם
הזמן. כעבור שבוע מתעניינת אימא לדעתי על הקפה שהיא מכינה לי
ואני רק  מנידה ראש. לא משהו,  כמו תמיד."

את החיוך שמתרומם על פניה קשה לתאר. מהארון למעלה שולפת צנצנת
קפה מהודרת קפה מגורען או משומר אני כבר לא זוכרת. זה מה שאת
שותה כבר שבוע ימים. מרגישה את ההבדל?"

אימא כבר איננה, גם הקיבוץ מתפורר. ואני? אני כבר לא מאמינה
לשום דבר, גם לא למודעות הפרסומת. היום אני כבר יודעת שאפשר
לעבוד עלי במתק לשון, אבל אי אפשר לשנות את המציאות  ואני
עדיין מחפשת שאלות לתשובות מתחמקות.

כשנשוב ונפגש תהיינה לי המון שאלות, אבל אני גם זוכרת שאמרה,
"אל תמהרי להיפרד ממה שאת אוהבת, לא תמצאי לכך תחליף." אז אני
עדיין תקועה כאן. לפחות למדתי ממנה סבלנות מהי ואני ממתינה.