אתמול, בשעה שבע וחצי בערב, הייתי מאוהבת בפעם הראשונה.
ישבנו בפארק, ולשיער שלו היה ריח של גשם ראשון. הסרחתי מזיעה,
והוא חיבק אותי ואמר לי שיש לי ריח טוב. צחקתי ואמרתי לו,
שכנראה איבד את חוש הריח בדרך לכאן, כי ריח טוב זה ממני והלאה
והוא אמר "תשתקי ותגידי תודה", אז אמרתי.

לא ידעתי שאני מאוהבת בבחור עם הריח של הגשם, עד ששכבתי עם
מישהו שבקושי הכרתי בחוף הים. לא ממש רציתי לשכב איתו, אבל
עשיתי את זה בכל זאת, ותוך כדי שהוא נגע לי בחזה, התחיל לרדת
עלינו גשם, והתחלתי לבכות.

הרגשתי כאילו מישהו נתן לי מכה חזקה בראש עם מחבת כזה של מטבח,
מכה כל כך חזקה, שגרמה לי לראות אורות של לאס וגאס מהבהבים לי
מול העיניים, כמעט מסנוורים.
התישבתי על החול, חצי ערומה כביום היוולדי, מחזיקה את המאחורה
של הראש. "את מוכנה להגיד לי מה לעזאזל קרה? ומה את תופסת שם,
מאחורה"?
"אני שומרת שלא יברח" עניתי לו, וקמתי ללבוש את המכנסים.
"בואנ'ה את מוזרה" הוא אמר, מסתכל עלי מלמעלה,"קומי, אני אחזיר
אותך הביתה, גם ככה אני צריך לקום מוקדם מחר".  
"הביתה נראה לי סגור מדי, אני מעדיפה להשאר" אמרתי לו, חוזרת
לאותה הטביעה של  הישבן שלי בחול, בוהה באופק, שטושטש בגלל
תנאי ראות.
הוא הסתובב והלך, לא מקדיש לזה יותר מדי מחשבה.
שמעתי את הצעדים שלו מתרחקים, ונשכבתי על החול להסתכל קצת על
שמיים, בודקת גלקסיות רחוקות באלפי שנות אור.
"תגיד זאת אני, או שהכוכבים יוצרים לבבות בשמיים"? שאלתי עובר
אורח תמים, "זאת את" הוא ענה והמשיך ללכת על חוף הים, משחק
תופסת עם הגלים.

"אז מה, את קשה להשגה"? שאל אותי למחרת, כשטלפן אלי.
עצמתי עיניים וממש יכולתי להריח את הגשם הראשון דרך השפופרת,
כאילו טפטף אצלי, מחוץ לחלון. "כן" עניתי, שואבת את הריח  "זאת
תכונה שנולדתי איתה, זה בגנים, זה לא כמו כל הבנות, אני לא
עושה את זה בכוונה, אבל למה אתה שואל"?
"כי לא טלפנת ורציתי עוד קצת ממך" הוא אמר.
נשכבתי אחורה על המיטה, שולחת יד לגעת בשפתים שלו, ללטף לו את
הפנים, והדמות שלו, בלי להתכוון, התפזרה לי מול העיניים, תוך
שניות, לאלפי חלקיקים קטנים, כמו בתמונה של פיקאסו, כל חלקיק
למקום אחר בחדר, תופסים לי את כל הפינות, שעד לפני רגע היו כל
כך שלי, בלעדיות.
"אפשר לראות אותך קצת"? שמעתי את הקול שלו מהצד השני של
הטלפון. אני שונאת את השיחות האלו, לחשוב על כל הקבלים ועמודי
החשמל שמפרידים ביננו, ואולי אפילו הקול שלו מופיע אצלי
בשפופרת בהפרשים של שניות, כמו בשידורי החדשות בטלויזיה.
"לא" שיקרתי, "זה לא הקליק ביננו" ועמוק בלב כל כך ידעתי שאני
בורחת לגלקסיות רחוקות באלפי שנות אור ממני, לחפש צורת חיים
מוכרת.