אתמול בשעת אחרי צהריים טיילתי בישוב בו מתגוררים הוריי.
בפינת הרחוב ראיתי אמהות וילדיהן יוצאים מבית, אוחזים בידיהם
קרטיבים ושקיות הפתעה.
עת התקרבתי לבית בו ככל הנראה נערכה מסיבת יום הולדת, ראיתי
ליצן עומד בחוץ ולמרגלותיו קופסת קרטון עם הפתעות לילדים
העוזבים את המסיבה.
לפתע נעתקה נשימתי ועצרו רגליי מלכת. אל אפי הגיע ריח שלא
יכולתי שלא לזהות. ריח של עוגת שוקולד, ריח של יומולדת.
ריח של צלחות חד פעמיות עמוסות במבה וביסלי, ריח של חצאי
פיתות עם חומוס ומלפפונים חמוצים. ריח של טרופית ושל סנדלים.
ריח של ריקודי סלואו ביום שישי בערב בסלון חשוך, לצלילי wind
of changes  של הscorpions. טעם של פיזוזי דיסקו לצלילי להקת
ace of base.
אמת או חובה נשיקה סטירה, משחק הכיסאות ושבע דקות בגן עדן.
עשרה שקלים שמספיקים לערב כיתה שלם מלא בממתקים ועוד עודף
לכיס.
מין תחושת שלווה של שעת עוצר ב19:00.
של סרט ערבי בערוץ 1.
של אימי עם שיער חפוף בשמפו פינוק עומדת ליד התנור ובודקת את
העוגה שלצערי את הריח שלה אני מתקשה לזכור.
של אבי בשיער מלא ולב תקין, של אחותי הגדולה, אמא לשלושה
ילדים, אז נערה עם פצעי בגרות.
של אחי הגדול חוזר הביתה מערב כיתה ולוחש לי להיכנס לחדר.
הוא הביא לי הפתעה מהמרכז. בכיסו הקדמי ביצת יונה שבורה שרצה
להביא לי במתנה. אני בוכה. השכנים מגיעים. ריח של אוכל פרסי
אמיתי באוויר. שפה שאני לא מבינה.
תה אחרי ארוחת הערב, צלחת עם ענבים ומלפפונים על השולחן.
פיצוחים וגרעינים ולידם צלחת לקליפות שנקראה אצלנו "ציבורי" כי
כולם השתמשו בה בת אחת.
אבי והשכן יושבים על השטיח עם הרגליים מתחת לשולחן ובתו של
השכן ואני זוחלות בקלילות ומריחות להם את כפות הרגליים.
ריח של אבא שחוזר מהעבודה.
אני נרדמת בסלון. מישהו מרים אותי אל החדר. אני מתעוררת בבוקר
שבת בשש בבוקר וכולם עדיין ישנים. משעמם לי, אני מנסה להכין
עוגיות.
אריזה משפחתית בערוץ הילדים וסטיב ארקל מצחיק אותי.
בימי חול היה מותר לי להישאר ערה עד אחרי מהדורת מבט, אבל
צליל הפתיחה של המהדורה עשה לי תמיד כאב בטן ואם זאת לא הייתה
תוכנית עם קהל שצוחק ברקע, הייתי חולמת חלומות רעים.
אני זוכרת שאמא אמרה לי יום אחד שמותר לי להישאר ערה עוד חצי
שעה מעל הרגיל ומה שעשיתי בחצי שעה שנותרה לי זה להניח כיסא
מול השעון הגדול ולחכות שיגיע הזמן שלי.
כדי לא לאחר בכניסה למיטה.
אני זוכרת מתי בדיוק למדתי מה זה חמש דקות, ומה פירוש המילה
גרוש.
אני זוכרת ששאלתי את אמא אם כל הזמרים גרושים כי כולם שרים על
אישה שהייתה עימם ועכשיו כבר לא.
יום שבת בים. חוף בת ים הומה אנשים. אחת לכמה דקות מכריזים על
ילד שהלך לאיבוד. גם אני רוצה לשמוע את שמי מוכרז. אין לי אומץ
ללכת לאיבוד לבד. אני לוקחת את שירלי בתו של השכן ואומרת לה
שהולכים לקנות ארטיק. אין לי מושג לאן אני הולכת אבל אני לא
פוחדת כי שירלי איתי. רק כשאני יודעת שאנחנו בטוח כבר הלכנו
לאיבוד, אני מספרת לה על מזימתי, כי אני יודעת שהיא תפחד לעזוב
אותי עכשיו. מרוצה וגאה אני מחכה לשמוע את שמי ברמקול, אולם
לדאבוני, אמה של שירלי בעלת התושייה וההיסטרית עד כדי מוות,
מצאה אותנו עוד לפני שהוריי שמו לב שנעלמתי.
אפילו לא התייחסתי לצעקותיה עליי שכן שוב גרמתי לביתה לעשות
משהו אסור, כי הייתי עסוקה בלהיות עצובה על התוכנית שנכשלה.
אני רוצה לא לשכוח.
אלפי זכרונות וריחות שעולים ולאט לאט נעלמים.
לו יכולתי לכתוב הכל. לו יכולתי לתעד.
אני מזדקנת. יש לי שערה לבנה ומספר קמטים.
הרבה טראומות, הרבה פרידות, לוויות, אהבות נכזבות. אמת.
אנשים בגילי כבר מתחתנים.
עוד מעט אהיה אמא ויהיו לי ילדים ואני אדאג שיהיו להם זכרונות
מתוקים.

כמה טובים ומעניינים הם החיים. כמה מורכבים. כמה משמעות לכל
רגע. שלא ייגמר לעולם.