"אני חייבת לעשות את זה", לחשתי.
יונתן לא הגיב, הוא רק נתן בי את אחד מהמבטים האלה שלו, והמבט
האחד הזה אמר 'עשי מה שאת רוצה, אין לי כוח להתווכח איתך'.
אז כן, הבנתי מה המבט אומר אבל זה לא היה מספיק לי.
"למה שלא פשוט תגיד מה שאתה חושב במקום לעשות פרצוף?!" פלטתי
בלי כוונה.
"אני עושה פרצוף?" יונתן אמר בתימהון, עלק.
"אוי, כן!" קראתי בכעס, "אתה עושה פרצוף, כמו תמיד". דמעות
בצבצו בעיניי, צורבות את מה שכואב לי כל כך.
יונתן התקרב אליי כדי למחות אותן, העפתי את ידו הצידה.
הוא הסתכל עליי בתדהמה, המום ממני.
תמיד נתתי לו לגעת בי, תמיד.
"אולי תפסיקי להיות כזו דרמטית, את לא מציגה עכשיו, אין פה קהל
ואין מי שימחא כפיים כשהמסך ירד", אמר בקול נמוך ופוגע.
הפעם היה תורי להיות המומה - ממנו.
"זה הדבר הכי נורא שאמרת לי כבר הרבה זמן", אמרתי בין דמעה
לדמעה.
"כנראה שהיום זה השיא שלי, הא?" אמר בגיחוך.
הסתובבתי כדי ללכת משם אבל יונתן תפס את ידי וסובב אותי אליו.
"אווו", פלטתי בכאב.
"אל תעשי את זה, אל תלכי אחריו, לו לא אכפת ממך, שיתמודד לבד
פעם אחת-"
"הוא צריך אותי, קטעתי אותו, ואני בניגוד אליך לא מפנה את הגב
לחברים."
"אהה, אז עכשיו הוא חבר שלך, מיכל, הבן זונה עזב אותך לבד
בשלוש לפנות בוקר באיזה חור בלוד, רק במזל לא נאנסת שם."
"זה היה מזמן, ואני לא נוטרת!" קראתי בנחישות. הסתכלתי בשעון
שעל ידי השמאלית, כבר היה מאוחר ודניאל כבר עזב לפני שעה.
"זהו", אמרתי, "אני הולכת, יונתן, ו..." - אבל בדיוק באותו רגע
יונתן שם את ידו סביב מותניי וקירב אותי אליו עד שיכולתי
להרגיש את נשימתו על פניי.
יונתן הסתכל לי בעיניים ועיניו הכחולות יקדו אש באומרן 'לא'.
"אני חייבת", לחשתי, "תבין אותי, אני... אני מכירה אותו מאז
שנולדתי, כל חיי הוא היה איתי, ליוה אותי!".
"ומה איתי?" שאל.
"זה בכלל לא קשור אליך", אמרתי במהירות למרות שלא הייתי בטוחה
שזה נכון.
יונתן שחרר אותי מאחיזתו וצעד שני צעדים אחורה.
"הוא אוהב אותך, אז איך לעזאזל זה לא קשור אליי?!" צעק והלך
משם מהר.

'זהו, עכשיו אני צריכה למצוא אותך', אמרתי לעצמי.
הורדתי את תיק ה'ג'נספורט' מגבי ופתחתי אותו, שלפתי את הארנק
ואת הפלאפון. חיטטתי בתוך הארנק ומצאתי 100 שקל, 'זה אמור
להספיק'.
נכנסתי להודעות יוצאות בפלאפון וכתבתי את המספר של עידו.
"אל תברח לי, אני באה אליך", שלחתי את ההודעה.
תפסתי מונית שעברה.
"תחנה מרכזית", אמרתי לנהג.
תוך עשר דקות הגעתי לתחנה ומשם תפסתי אוטובוס לתל אביב.
התיישבתי במושב האחרון ליד החלון, תמיד אהבתי לשבת ליד החלון,
לראות את כל הנופים ואת כל האנשים שממהרים למקום כלשהו, לא
ידוע.
גם עידו אוהב לשבת ליד החלון, נזכרתי פתאום.
כשהיינו קטנים תמיד היינו רבים על מי יזכה לשבת ליד החלון,
נראה לי שבדרך כלל אני הייתי מנצחת, עידו תמיד ויתר לי בסוף.
פתאום הפלאפון שלי צלצל, זאת היתה אמא שלי.
"מיכל?" קראה אמי בפאניקה.
"כן, אמא, אני פה."
"מיכל, אלוהים, איפה את? שמעת מה קרה?" שאלה אמי בשצף קצף.
"שמעתי", אישרתי.
דקה של שקט השתררה בינינו.
"מיכל, איפה עידו?" שאלה אמא ויכולתי לשמוע רטט בקולה.
"אמא", אמרתי בשקט, "אמא, עידו ברח ו... אני הולכת אחריו",
אמרתי לבסוף.
"אחריו? אחריו לאן בדיוק?"
"לתל אביב", אמרתי.
"תל אביב, למה?"
"אמא, בבקשה, אל תקשי עליי, אני אמצא אותו, וזה מה שחשוב
עכשיו", התחננתי.
"מיכל, מסוכן בתל אביב ועכשיו מאוחר, את-"
"אמא! תני לי למצוא אותו, אני אהיה בסדר, עכשיו אני מנתקת,
ביי", אמרתי וניתקתי.
הרגשתי רע על כך שאני מדאיגה אותה - אבל לא היתה לי ברירה,
עידו צריך אותי, ידעתי.

ירדתי בתחנה מול קניון עזריאלי הגבוה והנוצץ.
עליתי במעלית עד לקומת הגג, ושמה הוא היה, כמו שחשבתי, שעון על
המעקה, מביט למרחקים.
התקרבתי אליו בשקט ונעמדתי לידו.
עידו הסתכל עליי בעיניים שבורות.
עמדנו כמה דקות בשקט, מביטים על תל אביב כולה.
"איך מצאת אותי?" שאל לבסוף.
"אני מכירה אותך, עידו, אולי יותר מדי טוב, תמיד היינו באים
לפה יחד, תמיד נמשכת לעיר הזאת, לאקשן שלה, תמיד חיפשת אקשן
בחיים."
"ועכשיו יש לי יותר מדי ממנו," מלמל.
"אני יודעת, אני מצטערת, הלוואי ויכולתי לשנות משהו, להחזיר את
הזמן לאחור", לחשתי באמפתיה.
"הלוואי ולא היית באה ונותנת לי לקפוץ מהגג המחורבן הזה", עידו
אמר בכעס גואה.
"לא נראה לי שזה מה שאתה באמת רוצה, עידו, באת דווקא לכאן כי
ידעת שרק פה אני אדע למצוא אותך."
"מה? תפסיקי עם הזיבולי שכל הפסיכולוגים האלה."
התיישבתי על הרצפה המאובקת ואחרי כמה זמן עידו התיישב לידי.
"אני יודעת שכואב לך", אמרתי בשקט, "אבל זה יעבור, רק תיתן לזה
זמן."
"את לא מבינה, מיכל, ואת לא יודעת, אמא שלי התאבדה, היא עזבה
אותי, איזו אמא מסוגלת לעשות כזה דבר?!"
"אמא שלך היתה חלשה מכדי להתמודד עם המוות של אחיך, ולכן היא
בחרה למות, היא כנראה רצתה להיות שוב איתו", ניסיתי להסביר
לו.
"ובדרך היא שכחה שיש לה עוד בן..." אמר ברוגז.
"לא, היא פשוט האמינה שהבן שלה יוכל להסתדר בלעדיה, ואולי
אפילו", בלעתי רוק, "יותר טוב בלעדיה."
עידו הביט בי, כנראה נדהם קצת ממה שאמרתי, ובכל זאת הוא בחר לא
להגיב.
"אבא שלך יגיע מחר מאמריקה", הודעתי.
"שיהיה", פלט.
"אני אוהבת אותך", פלטתי. הייתי המומה ממה שאמרתי, מהמילים שלא
הייתי מוכנה להודות בהן אפילו בפני עצמי, מילים שלא הייתי
מוכנה לשקול.
עידו הסתובב אליי באיטיות והביט לתוך עיניי.
"אני יודע", אמר.
"ו..." לחשתי בפחד.
עידו קירב את ראשו אליי והנחית נשיקה קטנה על שפתיי.
שנינו הבטנו אחד בשני נדהמים ואז אני נישקתי אותו והפעם זו
היתה נשיקה ארוכה וחמה, נשיקה שלא רצינו לסיים, נשיקה שכביכול
חיכתה לרגע המתאים כבר המון זמן, נשיקה שהשלימה את כל הפערים
שנפערו בינינו, ועשתה אותנו קרובים יותר מתמיד.
כשהתנתקנו אחד מהשני עידו לקח נשימה ארוכה וכרך את זרועותיו
סביבי. ישבנו חבוקים אחד עם השני כל הלילה. עידו בכה קצת ואני
בכיתי איתו.
כשהשמש הפציעה לבסוף בצבעים זוהרים של כתום וצהוב, עידו אמר
"הגיע יום חדש, יהיה קשה - אבל לפחות יש לי אותך".