הפיצרייה של יובל הייתה מפורסמת בכל העיר. אפילו מחוץ לעיר היו
מגיעים אליה. כל הירקות המונחים על הפיצה היו הטעימים והטריים
ביותר ובפיצרייה היה גם את היחס הטוב ביותר מסגל העובדים.
השולחנות נקיים, המלצריות פצצות מטורפות. הכול היה מושלם.

אני זוכר לפני שנה שהגעתי לפיצרייה לראשונה, הרגשתי שנפרש
בפניי עולם חדש ומרגש. עולם של טעם, ריח ותחושה שלא הכרתי
מעודי. העולם הזה היה כל כך מפתה, שהייתי מגיע לפיצרייה סתם
בשביל להסתכל על הפיצות, על לאכול אותן עדיין לא חשבתי בשלב
הזה.

מה שהביא כל כך הרבה אנשים היה שהפיצות היו מסוגלות לדבר. לכל
פיצה היו מחשבה ורגש משלה. והאמת, שהכי מפליא היה, שהפיצות רצו
שאנשים יבואו ויאכלו אותן. הן ידעו שהמראה שלהן יהרס, שהן
יעלמו לאט לאט. אבל בכל זאת, הפיצות עמדו על שלהן. הן רצו
להאכל. וזה מצרך דיי נדיר, גם אצל בני האדם. אנשים שרוצים
להאכל, להיפגע בכוונה מוקדמת.

יום אחד, כאשר ישבתי עם שני חבריי בפיצרייה, הגיעה לשולחן שלנו
פיצה קצת מוזרה, מסוג שלא הכרנו. אמנם ידענו שאנחנו לוקחים
סיכון כשאמרו לנו בקופה שהפיצה משומשת ושבגלל זה היא עולה
פחות, אבל אמרנו לעצמנו שגם ככה אין לנו ברירה, כסף לא ממש היה
לנו והיינו ממש רעבים. גם הבנו בסוף ששיקרו לנו בקופה, זו לא
היתה הסיבה האמיתית.

מלצרית בלונדינית פצצה הגישה לנו את הפיצה. בהתחלה בכלל לא
הבנו למה הקופאי התכוון כי הפיצה נראתה כל כך טוב. אולי הפיצה
הכי יפה בכל החנות. גבינה צהובה מפוזרת עליה, שיני שום כמו שלא
ראיתי בחיי, עגבניות ובצלים עיטרו את המגש. השתרר שקט מסביב
לשולחן, התבוננו שלושתנו על הפיצה וחיכינו למוצא פיה.

אחרי שלוש דקות, אולי ארבע, היא פתחה את הפה. היא התחילה
לבכות, פשוט לבכות, ואנחנו לא ידענו איפה לשים את עצמנו. פיצה
מדברת כולם מכירים, אבל פיצה שבוכה, מי שמע על זה? היא התחילה
לספר לנו שבגלל שהיא כל כך יפה, אף אחד לא רוצה להכיר את מה
שיש בתוכה. היא אמרה שיש בתוכה כל כך הרבה והיא התחננה שלא
נאכל אותה. שנכיר אותה קודם, ורק אז, אם עדיין נרצה לאכול
אותה, היא תרשה לנו.

אמנם היינו נורא רעבים, אבל הסכמנו לשמוע אותה. אנחנו גם אנשים
נורא רגישים וגם יש את האמנה החדשה של יחסי בני אדם-פיצות
שנחתמה רק לפני שבוע. כמו שהיא הייתה יפה מבחוץ, ככה גם היא
הייתה יפה מבפנים. היא כל כך שמחה שהסכמנו לשמוע אותה, שבהתחלה
היא בכתה מרוב אושר. אחר כך היא סתם הייתה מאושרת. היה לה גם
סיפור חיים נורא מעניין. לכל זית היה סיפור, לכל משולש הייתה
דעה. ככה ישבנו ארבעתנו בפיצרייה שפתוחה עשרים וארבע שעות
ביממה ודיברנו לתוך הלילה. הכול נשכח, הכאבים, הבדידות,
העצבות. הכול נעלם.

הכול נשכח חוץ מהרעב, הוא חלחל בקרבי ככל שהזמן רץ. הרגשתי
שאני לא יכול יותר וידעתי שזה אסור. ידעתי שאסור לי לגעת
בפיצה, כמה שהיא יפה ומצחיקה, ואפילו חשבתי שהיא ממש מושלמת
בשבילי, באותו רגע הרגשתי שאין פיצה שהייתי רוצה לאכול יותר
ממה שרציתי לאכול אותה באותו רגע.

חיכיתי כמה שעות, חברים שלי כבר נרדמו על השולחן, ידעתי שזו
ההזדמנות שלי, אמרתי לפיצה מה אני חושב עליה, וכמה אני רעב.
היא אמרה לי שאין מישהו שהיא הייתה רוצה שיאכל אותה יותר ממני.
וככה, אחרי שהסתכלנו אחד על השני אכלתי אותה, לא יכולתי
להפסיק. חברים שלי עדיין ישנו, הם לא ידעו מכלום.

בסוף, כבר פיצה לא הייתה לי יותר. ובכלל, היא כבר הייתה קרה
כשאכלתי אותה. אמנם נהניתי, אבל זו הייתה רק הנאה רגעית. כשאני
חושב על זה עכשיו ומתגעגע, אני חושב שעוד הייתי יכול להיות
בפיצרייה ולהמשיך לדבר איתה ימים על גבי ימים, אולי אפילו עד
עצם היום הזה. וחוץ מזה, אחרי שחברים שלי ראו מה עשיתי הם כעסו
עליי נורא, האמת היא שאני לא יכול להאשים אותם, אפילו סטירה
קיבלתי, אחת בלב ואחת בלחי. עכשיו אני רק צריך לשאול את עצמי
אם אני אפגוש שוב פיצה כזאת בשנית, וגם אם כן, אני עדיין חושש
שאני אוכל אותה שוב.