ידעתי שזה יגיע, אבל לא חשבתי שכל כך מהר.
התקשרת מוקדם בבוקר כשכולך סוער:
"התקשרו אליי הלילה, השאירו הודעות"
זהו- צו חירום ושם אתה צריך להיות.

מאז עבר יום ועוד יום
פתאום טלפון ממך
"אני אוהב אותך"
"מה קרה?"
"אני עולה!"
"זה רק חלום או רק נדמה?!"
הדמעות החלו לזלוג מעצמן
הוא שם בלבנון ואני?! אני כאן!

"השגרה" ממשיכה כמו מעין בועה
ואני אליך מתגעגעת ולא רגועה
מתי תחזור? מתי תנשק? מתי אותי כבר תחבק?
לא מצליחה אפילו להרדם, זה כל כך מפחיד
כולם אומרים שאתה לא היחיד
אני יודעת שלא, אבל אתה החבר שלי ולא משנה מה העולם יגיד!

בינתיים אני ממשיכה לחכות
כל היום צמודה לחדשות
מחכה לשיחת טלפון קצרה ממך
תחזור כבר אהוב,
אהוב במלחמה.