כבר שתיים בלילה ועיניי נעצמות,
מפני שאיני ישנה בלילות
ורק רעש המאוורר מהדהד לי בחדר,
מתחילה להרגיש קצת לא בסדר,
מרגישה בראש את פעימות הלב,
רק עוד עשר דקות, מתחילה לחשב,
ועוד דקה ועוד אחת ופתאום כבר שלוש,
משיכת זמן, כבר כואב לי הראש,
והמיטה, כה יפה, כה מזמינה,
ובטח מחר אתעורר בשעה מוקדמת
ואהיה עייפה כל היום,
ובערב אצא ואהיה מנומנמת,
טיפה מגעילה, וחסרת סבלנות,
ואחזור מוקדם ואז אתחרט,
ואז אשמע כמה כיף היה ביומולדת,
ו"צחקנו מלא", ו"נכנסנו לים"
ו"חבל שהלכת", ו"היה ממש חם".
אז ארגיש מטומטמת,
שויתרתי לעצמי.
למרות שרציתי כבר להיכנס לים,
וידעתי שמזג האוויר יהיה מושלם,
והגלים עם הקצף הלבן,
מטפסים על הרגליים בחיכוך מעודן,
ובזמן הזה אשן במיטתי,
במקום להיות בים עם כולם,
אהיה לבד בביתי.
29 ביוני 2006.
נכתב בתקופה שבה לא הרגשתי כלום חוץ מעייפות וחרטה.
וכן, זה על מקרה מסויים [שבסוף לא התממש]. |