טוב, אני מכבה את הפלאפון ליום יומיים ואולי יותר... מבטיח
לשמור על עצמי!
אורי. ברגעים כאלה המילים לא יוצאות ואני יכולה רק לשבת לחשוב
על ההודעה ששלחת. איך ש-5 דקות יכולות להתארך לנצח, איך ששלושה
ימים יכולים להיראות כמו 3 גלגולי חיים שלמים.
אמרתי לך להיות גאה, להיות חזק. ביקשתי שתשמור על עצמך, שלא
תהיה גיבור.
יו, למה זה נשמע כמו הספד? אני חולמת עליך, חושבת עליך, מתפללת
בשבילך. שרק תחזור הביתה מהר. איך הכל נראה שונה, כל דבר מזכיר
לי תקופה איתך, אפילו דברים קטנים, לא חשובים. כל הזמן אני
חושבת עלייך, כל היום, כל הלילה.
החושך, לפני שאני הולכת לישון, לא מנחם אותי, לא עוזר להירדם.
אני מרגישה חשופה, פגיעה.
לא יודעת למה הכל קורה כל כך מהר, יום אחד כן יום אחד לא... לא
מבינה למה וכמה ואיך.
אורי. 20 שנה אתה מחזיק לי את היד, מנחם ומרגיע אותי, גם
כשכולם כבר הפסיקו. אומר לי דברי חכמה, מצחיק אותי, חולק איתי
רגשות.
אתה אחי הגדול, אתה השומר עליי מכל הרע בעולם. ואולי הגיע הזמן
שנחליף תפקידים. שאני אחתמוך בך ואחזק אותך. רק תגיע הביתה, רק
תחזור. שהכל יחזור לקדמותו.
אז אם אתה שומע, ואם עוד לא הלכת, תשמור על עצמך. כולנו מחכים
לך פה והזמן יעצור עד שתחזור. |